השבוע ייפתח בלונדון פסטיבל ריינדאנס, פסטיבל הקולנוע העצמאי הגדול ביותר בבריטניה. ריינדאנס החברה קיימת מאז 1992 והיא מקיימת קורסים, סמינרים ושירותי ייעוץ, תמיכה והפקה ליוצרים עצמאיים; את הפסטיבל יסדה החברה ב-1993. במסגרת השבוע וחצי של האירועים יוקרנו סרטים עלילתיים, דוקומנטריים ומוקומנטריים ויתקיימו הרצאות, סדנאות ומפגשים עם יוצרים, בהם הבמאי טרנס דיוויס (שסרטו האחרון והנפלא "Of Time and the City" הוקרן בפסטיבל ירושלים ב-2008 ויוקרן בריינדאנס אחרי המפגש).
בפסטיבל מוקרנת תוכנית של מיטב הסרטים הבריטיים העצמאיים החדשים, בהם "Colin", סרט פוסט-אפוקליפטי אלים שנעשה בתקציב אפסי ומספר על צעיר לונדוני שהופך לזומבי (הסרט הוקרן בקאן ונרכש להפצה ברחבי העולם), לא לחוששים ממצלמה רועדת:
וגם "The Cry of the Owl", סרט מתח על פי ספרה של פטרישה הייסמית בכיכובו של פאדי קונסידיין. את הסרט (שאם איני טועה כבר יצא בדי.וי.די) ביים ג'יימי ת'רייבס, שזהו סרטו הארוך השני בלבד אחרי "The Low Down" המקסים מ-2000 (עם איידן גילן בתפקיד הראשי). ת'רייבס מוכר בעיקר כאיש שאחראי על כמה מהקליפים המוכרים ביותר של סוף הניינטיז ותחילת שנות האלפיים, למשל:
מבחינת הקרנות, התחום המעניין ביותר בפסטיבל הוא מקבץ הסרטים הדוקומנטריים שהוא חושף, שרבים מהם עוסקים במוזיקה. בין אלה אפשר למצוא סרטים שהייתי שמחה לראות על אדי איזארד, המייטי בוש, סטיבן דאפי (סרט המלווה את יציאת האוסף המסכם 30 שנות פעילות של דאפי), רובין היצ'קוק, בלאק מטאל, EKV, גוגול בורדלו וסגירת חנויות המוזיקה העצמאיות בארה"ב. כמו כן תתקיים הקרנת בכורה עולמית חגיגית במיוחד – שתכלול הופעות – של "Breaking Rocks".
הסרט מספר על פעילות ארגון הצדקה שהקים בילי בראג הנערץ (עליי ובכלל), Jail Guitar Doors, המספק כלי נגינה לבתי סוהר הנעזרים במוזיקה לשיקום אסירים. בראג הוא סינגר-סונגרייטר ותיק הידוע בפעילות הפוליטית והחברתית הכנה שלו (וגם בשירים ממש טובים), ומאחר שהפוסט עמוס גם כך לא אתחיל לפרט את קורותיו. אבל אי אפשר בלי איזה שיר או שניים:
מעבר לכל הנ"ל, בראג לא מתקמצן גם בחוש ההומור שלו. הקומיקאי (וקצת מוזיקאי) פיל ג'ופיטוס נתן לו את הקרדיט על תחילת הקריירה שלו (בשירי מחאה דווקא), אבל בעצם באתי להזכיר (שוב) את ביל ביילי, קומיקאי (ולא-קצת מוזיקאי) מהחביבים עליי ומעריץ בראג ותיק, שחיבר פארודיה על בראג שבה הוא מבצע שיר ברוח יצירותיו של האחרון ונשמע כמוהו ברמה קצת מטרידה. למזלנו יש גם ביצוע משותף של השיר (שבו בראג אף מפגין את הגיטרה הירוקה שלו, שלא הייתי מתנגדת לאמץ):
בונוס למתקדמים: פאדי קונסידיין הנ"ל מתראיין יחד עם חברו הטוב, הבמאי המצוין שיין מדוז, על סרטם החדש ודל התקציב וימי הצילום, שיוצא לאקרנים בבריטניה בשבוע הבא.
זה לא בלוג סוגסטיבי 