אייקון מוגדר בתור פסטיבל למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים, ועם כל הכבוד לתחומי העניין הכלליים האלה שמעניינים אותי, התחום שתמיד מושך את עיני במיוחד הוא כמובן פסטיבל הקולנוע של אייקון (שלצערי נערך באותו זמן של פסטיבל הקולנוע בחיפה, שמטבע הדברים הוא גדול יותר, וכך מקבל יותר תשומת לב וגם יותר ביקורים ממני). ההקרנות באייקון כוללות מגוון מסרטי הז'אנרים שנעשו בשנים האחרונות (פלוס קלאסיקות ספורות), בהם סרט פתיחה וסרט סיום גבוהי פרופיל וגם הזדמנות נוספת לצפות על המסך הגדול בסרט ההתבגרות/ערפדים הנפלא "Let the Right One In".
את סרט הפתיחה, "מחוז 9 ", טרם ראיתי (הוא יוצא לקולנוע כמה שבועות אחרי אייקון). את סרט הנעילה, "ירח" של דנקן ג'ונס בכיכובו של סם רוקוול, זכיתי לראות ואהבתי מאוד. הסרט מספר על מדען שחתום לחוזה של שלוש שנים לעבודת כרייה על הירח, ורק מחשב (בקולו המזוהה של קווין ספייסי) משמש לו חברה. סמוך לתום החוזה הוא מתחיל להזות ואפילו לחלות, ובעקבות תהיותיו על עבודתו ומצבו מתגלות כמה הפתעות. הסרט עשוי בצורה מינורית ואטית (תורמת לכך המוזיקה המעולה של קלינט מנסל, שעובד הרבה עם דארן ארונופסקי ובעבר הנהיג את להקת Pop Will Eat Itself), שקטה וכמעט סטרילית, כיאה לבידוד ולבדידות דמותו של רוקוול. אותם גילויים עלילתיים לא זוכים להתייחסות רבת רעש וצלצולים. להפך, הם מתקבלים כעובדה קיימת בשלווה יחסית, וכך מקדמים בלי פרובוקציות את רעיונות הבמאי בנושאים מד"ביים אהובים כגון מהי אנושיות ללא השחיקה והבנאליות המאפיינות סרטים רבים בתחום הזה.
(אלה מכם שכבר צפו הן בסרט הפתיחה והן בסרט הנעילה מוזמנים ללינק ניתוחי זה, המכיל ספוילרים)
"!Tokyo" הוא טרילוגייה של סרטים קצרים של מישל גונדרי, בונג ג'ון-הו וליאו(ס) קראקס. סרט, נאמר, לא אחיד ברמתו. גונדרי, כמובן, מפגין רב דמיון ויזואלי בפנטזיה יפה על הקורה לבחורה שאינה זוכה לתשומת לב במערכת היחסים שלה. בונג מצחיק ומטריד באפיון סביבתו של אגורפוב שנתקל בשליחת פיצה שמוצאת חן בעיניו ומחליט לחפש אחריה (ואז מתברר שהוא לא לבד, מכל מיני בחינות). וקראקס… הוא מהבמאים שמעצבנים אותי יותר ויותר עם התקדמות עבודתם, וזה לא תיאור שאני מצמידה הרבה ליוצרי קולנוע. הוא לא ביים סרט בערך עשור לפני הטרילוגיה, והמגמה לא השתנתה. לא אהבתי את הקטע שלו. הוא התחיל טוב והפך לטרחני, רפטטיבי וחסר אמירה, אולי מלבד הצורך להציק. כנראה הוא פונה רק לחובבי הבמאי, ואני לא נמנית עמם.
ב"Sukiyaki Western Django" של טקאשי מיאיקה צפיתי כבר די מזמן. מיאיקה תמיד מעניין, אבל כמות העבודה הבלתי נתפסת שלו גורמת לכך שקשה להגדיר מה זה סרט של מיאיקה. אז פשוט אספר שהסרט זכור לי כמערבון ספגטי עם יפנים (דוברי אנגלית במבטא כבד במיוחד) מטורף ומהנה, אבל עמוס מדי. פלוס תפקיד אורח (בלבד) מאת קוונטין טרנטינו.
"The Secret of Kells" הוא סרט אנימציה שמספר על תהליך כתיבת ה-Book of Kells האירי דרך עיניו של ילד החי בקהילה שבה נכתב/צויר הספר. הסרט משלב בין אירועים היסטוריים לפנטזיה ומיתולוגיה; התפתחות הסיפור אינה מקורית במיוחד (זה סרט שמיועד גם לילדים), אבל קשה לשים לב לכך כשצופים באנימציה המיוחדת שבסרט, המושפעת מאיורי הספר – היא ממש יפהפייה.
בפסטיבל יוקרן גם "A.R.O.G" הטורקי, סרט ההמשך ל"G.O.R.A" (הא, לזה לא ציפיתם!), אחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות מולדתו. ג'ם (אני יודעת שזה נשמע כמו צ'ם, אבל אלה שני עיצורים שנשמעים דומה מאוד ואני אדבוק בתעתיק הרשמי) ילמאז, התסריטאי והפעם גם הבמאי, הוא קומיקאי מצליח מאוד, ובצמד סרטיו (רבי התקציב יחסית) הוא משלב את האלמנטים המאפיינים אותו – הומור נמוך וגבוה (או.קיי, בינוני), פאנץ'-ליינים, אנקדוטות ומודעות עצמית. הסרט הראשון היה מעין "מלחמת הכוכבים" (לא כמו זה – שעד היום לא ברור לי איך שרדתי אותו במלואו – ואל תקראו את התיאור בצד, תנו לעצמכם להיכנס להלם בהדרגה), והפעם אויבו של גיבורנו עריף מחזיר אותו בזמן איזה חצי או מיליון שלם שנה אחורה, אל שחר האנושות, שם עריף מנסה למצוא דרך לפתח את התרבות שאליה הגיע כדי לחזור הביתה. וכמו הסרט הראשון, גם הסרט השני מכיל הרבה הברקות קומיות, קצת בדיחות מפגרות, קצת בדיחות צפויות שעדיין עובדות ממש טוב, פניות לצופים והתייחסויות לתרבות עכשווית, וכמו הראשון, הוא קצת ארוך מדי (שניהם באורך שעתיים), מתיש מעט ואפילו מתקרב למעיק. אבל "א.ר.ו.ג" מפצה על כך בחצי שעה מסיימת קורעת.
מסרטי רצועת ה"טראש כיפי בחצות" ראיתי רק את "Mega Shark vs. Giant Octopus", שעושה בדיוק מה שכתוב בכותרת שלו. ובטריילר שלו. זה כמובן בי-מובי (טוב, פחות מבי) חסר תקציב, וכל המשתתפים מודעים לכך ובאו פשוט ליהנות. למען האמת, קצת התאכזבתי ממנו, כי יש בו כל מה שמצפים מסרט כזה (חוסר היגיון, science babble, משחק גרוע, תסריט שדוף והרבה שעשוע) חוץ ממספיק אקשן (למעשה בקושי יש בו אקשן מעבר למה שרואים בטריילר). הוא עדיין כיפי, אבל אני מניחה שאם היה קצת יותר כסף (וחומר גלם, כנראה) הוא היה יכול להיות קאלט מוצלח באמת. מהמסגרת הזו כבר סימנתי מזמן לצפייה עתידית את "Rosencrantz and Guildenstern Are Undead" – זומבים בשייקספיר, הידד.
ולסיום, וזה אפילו טיפה קשור ז'אנרית: השבוע נחגג בקול גדול (בחוגים האינטרנטיים הנכונים) עשור לתחילת שידורה של אחת הסדרות הטובות וגורמות האושר ביותר בהיסטוריה, "Spaced", שכתבו סיימון פג וג'סיקה היינס וביים אדגר רייט. רייט ציין בבלוגו את המאורע החשוב-ללא-ספק בעזרת העלאת וידיאו של סשן Q&A מרתק ומשעשע שנערך עם צוות הסדרה (מלבד היינס, כפי שאפשר לראות בתחילת הסרט) לפני כשנתיים, פלוס כמה לינקים מצוינים – ממש כאן.
ובונוס למתקדמים: עשיריית אפקטי סאונד קולנועיים שכולנו מזהים.
זה לא בלוג סוגסטיבי 