תמונות יפואיות (ביקורת מ"רייטינג")

נדיר להיתקל בסרט שתופס אותך בהפתעה, ובוודאי כשמדובר בסרט מקומי – במלוא מובן המילה – ואפילו יותר כשזהו סרט בכורה. כזה הוא "עג'מי", המתרחש ברובו בשכונה היפואית שהעניקה לו את שמו. תופס ולא מרפה.
היוצרים ירון שני וסכנדר קובטי השקיעו שנים ואת כל הווייתם בבכורתם הקולנועית – השניים כתבו יחד את התסריט, ביימו את הסרט, היו שותפים להפקתו וערכו אותו בעצמם בעבודה מדוקדקת וממושכת (קובטי אף מגלם את אחד התפקידים הראשיים). התוצאה ניכרת בכל פריים מושקע של התוצאה האמיצה והחכמה.
הצמד מביא אל המסך מבט אותנטי, מכיר, ישיר, אל העולם שהם עוסקים בו, עולם שלרוב הצופים אינו מוכר מקרוב. בבסיסו הסרט הוא סרט פשע עירוני, ומסגרת זו משמשת לבחינת נושאים מרובים במיוחד – מעגל הסמים, מאבקי חמולות, משברי זהות, סכסוכים עדתיים, דוריים ודתיים בתוך החברה הערבית-ישראלית-פלסטינית עצמה והקונפליקט עם החברה היהודית, שנוכחותה קיימת בעיקר באדיבות "הממשלה" – כוחות המשטרה הפועלים במקום בכוחניות ההכרחית עבורם, כפי שהם מספרים כאשר גם הצד שלהם מוצג. שני וקובטי גייסו לסרטם שחקנים, רובם ככולם לא מקצועיים, עבדו עמם זמן רב בסדנאות ורק אז צילמו. כך הצליחו לברוא אינטראקציה טבעית מרשימה בין השחקנים – לרוב צעירים – דבר שמתבטא ביחסים, בדיאלוגים וגם בשפה החיה והאמיתית, המשלבת הבלחות עברית בתוך הערבית. הדמויות מתרחקות ומתקרבות, נאבקות בדעות קדומות כלפי החברה וגם בתוכה, אך להיחלץ אי אפשר. רק פחדנים בורחים. חייבים לנסות להסתדר. בכנות ובאמינות הסרט תומך גם הצילום הכמו-תיעודי של בועז יהונתן יעקב המצוין (שמועמד, כמו שני וקובטי, לפרס אופיר על עבודתו), המלווה מקרוב את המשתתפים וכך את רגשותיהם ומחשבותיהם.
העומס הגדול של הדמויות וההתרחשויות והסגנון שבחרו יוצרי הסרט כדי לטוות את העלילה – בקפיצות של זמן ומקום (שביקורת זו לא תסדר עבורכם לפני הצפייה) – גורמים בחלקיו הראשונים של הסרט לחוסר אוריינטציה, מבלבל אך סוחף; הניסיון להשלמת פערי המידע לופת את הצופה.
הצפייה ב"עג'מי" היא חוויה. מטלטלת. אובדן, אכזבה, כאב, אלימות הפורצת בן רגע, מתערבבים ברגעי חסד, אהבה ושותפות. הלחץ ממשיך להיבנות כל הזמן, לא במהלך כל הסרט לקראת פיצוץ אחד גדול אלא כהתפרצויות שנרגעות וחוזרות, והוא מדגיש את הטרגדיה ואת חוסר האונים וחוסר המוצא של הגיבורים. דווקא בחלק החמישי והאחרון, שהוא מעין סיכום וחשיפת הפרטים החסרים בסיפור, מורגשת ירידת מתח; גם הצגת חלק מהאירועים בעזרת קריינות בגוף ראשון של נער מגיבורי הסרט נדמית לעתים לא שייכת. אך המתיחות חוזרת, והיא מתנקזת אל הסוף החזק שמתפרץ לאוויר הפתוח ומשאיר את הצופה חסר נשימה. זהו סרט לא קל, תובעני ודורש ריכוז, אבל התגמול בהחלט שווה את המאמץ.

"עג'מי", ישראל 2009, 116 דקות

ארבעה וחצי כוכבים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, ישראלי, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s