סוד הוא תמיד התחלה (ביקורת מ"רייטינג")

סיטי איילנד הוא מעין כפר דייגים השוכן במפתיע בקצה הרחוק של הברונקס בניו יורק, שמעניק את שמו לקומדיה מקסימה (לשם שינוי זהו לא תרגום מאונגלז לשמו המקורי של הסרט) המספרת על אודות משפחה שכל אחד מחבריה מחזיק לעצמו סוד מכובד משלו. כמו השכונה הפרברית שבה מתרחשת רוב עלילת הסרט, גם הנפשות המאכלסות את בית ריזו חיות בבועה. וינס (אנדי גרסיה בהופעה קומית יוצאת דופן ומוצלחת) הוא סוהר שמשתתף בסתר בשיעורים כדי להגשים את חלומו להיות שחקן בעוד הוא מספר לאשתו שהוא משחק פוקר עם החבר'ה; ג'ויס (ג'וליאנה מרגוליס) חושדת שבעלה מנהל רומן ותוהה מה משמעות הדבר לגביה; הבן התיכוניסט וינס ג'וניור (עזרא מילר) מפתח פטיש לנשים שמנות במיוחד; והבת הסטודנטית ויויאן (דומיניק גרסיה-לורידו, בתו של אנדי גרסיה במציאות) עובדת במשרה חלקית כחשפנית כדי לממן את לימודיה, שאמורים היו להיות מכוסים על ידי מלגה. וחוץ מהסודות האלה, כולם מסתירים זה מזה את העובדה, הפעוטה יחסית, שהם מעשנים.
הסוד הגדול ביותר, וזה שישנה במהרה את חיי הסובבים, הוא טוני (סטיבן סטרייט). וינס פוגש את טוני לקראת שחרורו מהכלא שבו וינס עובד ומזהה את בנו שמעולם לא פגש. הוא נותן לטוני עבודה בביתו, והגורם הזר הזה – שאינו יודע את הסוד שקשור אליו – עומד לפוצץ את הבועות שבהן מתבצרים בני המשפחה.
זה עשוי להיות מתכון לטרגדיה יוונית סופר-דרמטית, אבל יוצרי הסרט בחרו בחוכמה להציג אותו כקומדיה אנושית על הדברים הקטנים שמחזיקים משפחה רגילה (כמעט) ועל ההשפעה, המודעת והבלתי מודעת, של הסתרת חלקים מחייך מפני האנשים שאתה אוהב. אמנם עומס האירועים והאבסורדיות של התקריות המקבילות קצת מוגזם לעתים, אך הדיאלוגים המשעשעים והמדויקים והדמויות המתחבבות על הצופים מצליחים למנוע מההתרחשויות לגלוש לעבר המופרך והמתסכל. ההופעות הנהדרות, כולל של שחקני המשנה אלן ארקין, כמורה למשחק, ואמילי מורטימר, כעמיתה נלהבת ללימודים של וינס, עוזרות להביא את הסרט לכדי יצירה שהיא יותר מסך חלקיה, ואולי יצליחו להפוך את הסיפור המלבב הזה ללהיט קטן ששבחיו עוברים מפה לאוזן.

"סיטי איילנד" ("City Island"), ארה"ב 2009, 100 דקות

שלושה וחצי כוכבים

ריימונד דה פליטה, הבמאי והתסריטאי של "סיטי איילנד", מנהל בלוג שבו הוא עוסק בתהליך המכירה של הסרט ברחבי העולם ובייחוד בתהליך ההפצה המסובך בתוך ארה"ב (שם הסרט טרם הופץ מסחרית, ועדיין לא הוקרן כלל לציבור מלבד בקומץ פסטיבלים ובהקרנות ניסיוניות). למעשה, ישראל היא בין המדינות היחידות שהסרט כבר הופץ בהן בשלב זה. בין לבין דה פליטה כותב גם על קולנוע, על מוזיקה ועל תהליך היצירה – כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, ישראלי, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s