!We Are Loonies and We Are Proud

בשנת 1994 הפיקו בי.בי.סי סקוטלנד תוכנית דרמה שערורייתית למדי מבחינת התכנים שבהם עסקה. הסדרה בת ששת הפרקים "Takin' Over the Asylum" היתה ממוקמת ברובה במוסד לבריאות הנפש (בלשון עממית: בית משוגעים) ועסקה ישירות בחייהם ובבעיותיהם של השוהים בו.

יצירתם של התסריטאית דונה פרנססצ'יילד והבמאי דיוויד בלייר זכתה בפרס הבאפטא לסדרת הדרמה הטובה ביותר. אני לא עוקבת אחרי פרסי הטלוויזיה של האקדמיה הבריטית ואני לא יודעת אם הקטגוריה הזאת שיגעונית פחות היום משהיתה ב-1995, אך באותה שנה המועמדויות היו מוזרות למדי: מול הסדרה שבה עוסק פוסט זה התחרו המיני-סדרה "מידלמארץ'" המוכרת של הבי.בי.סי, המיני-סדרה "Family" שביים מייקל ווינטרבוטום לבי.בי.סי על פי תסריט של רודי דויל, ו… "רחוב קורוניישן", אופרת הסבון הוותיקה מאוד של ITV. הזכייה המפתיעה יחסית הביאה גם את הרגע ההזוי הבא (ואני לא מתכוונת לבילי קונולי):

הדמות הראשית בסדרה היא אדי מק'קנה (בגילומו של קן סטוט המצוין), די.ג'יי חובב שעובד כסוכן מכירות כדי לשלם את החשבונות. בתחילת הסדרה אדי מפוטר מתחנת הרדיו שבה שידר זמן רב ולוקח על עצמו, קצת לא בכוונה, את ניהול תחנת הרדיו המתחדשת, לאחר שנים של שממה, בבית החולים סט. ג'וד. ואז מתברר לו שמדובר במוסד לחולי נפש.

עם הזמן, כצפוי, הוא מתקרב לכמה מהמטופלים במקום, שרובם נמצאים שם מרצונם (במובן של לא אשפזו אותם בכפייה). אלה הם פרנסין (בגילומה של קייטי מרפי), פרגוס, גאון סכיזופרן (אנגוס מקפדיין, שהתפרסם מאוד שנה מאוחר יותר ב"לב אמיץ"), ורוזלין האובססיבית-קומפולסיבית (רות' מק'קייב). סיפוריהן האישיים של הדמויות נחשפים בהדרגה במהלך הסדרה, בייחוד זה של פרנסין, שאליה אדי מתקרב במיוחד.

את החמישייה המנצחת של הסדרה משלים קמפבל, מאני-דפרסיבי בן 19, שמתאהב בתחנת הרדיו ומחליט שהוא רוצה להיות שדרן. את קמפבל מגלם, בתפקידו הטלוויזיוני הקבוע הראשון, אחד דיוויד טננט. האמיצים מוזמנים לדגום את האודישן לסדרה שבו טננט בן ה-22 קורא מתוך התסריט של הפרק השני. זוהי הופעתו הראשונה בסדרה:

את אחד הקטעים החזקים בסדרה, גם כן מפרק 2, מצאו לנכון לשלב באתר של הבי.בי.סי בחלק שעוסק בבריאות הנפש, כאן. ומסיבות ברורות למדי הצחיק אותי הרגע בפרק החמישי שבו קמפבל מכריז ש"I don't have to conform to the vagaries of time and space".

הסדרה היא דרמה קומית (ולא קומדיה או קומדיה שחורה כפי שטוענים במקומות מסוימים), ורוב הרגעים המשעשעים בה נובעים דווקא ממה שקורה בחייו של אדי מחוץ לגבולות המוסד. עיצוב הדמויות יוצר עולם שבו ה"משוגעים" הם אנשים נורמלים, בעלי שאיפות, רצונות וגם בעיות נפשיות מסוימות, ואילו האנשים שבחוץ הם סתם משוגעים: סבתו הליטאית של אדי והבוס שלו בסוכנות המכירות משונים יותר מכל האנשים שהוא פוגש במסגרת התנדבותו הרדיופונית. התסריט המעולה מאפשר התפתחות עלילתית מרתקת, אכפתיות והזדהות עם הדמויות, ואין בו הנחות לצופה למרות ההפוגות הקומיות – טון הסדרה נעשה אפל יותר ככל שהיא מתקדמת, עד לטראגיות ממש.

סטוט וטננט תוהים מה יש מחוץ למסך

אצל היוזר הנחמד הזה תוכלו לצפות במלואם בפרקים 1-4 של הסדרה (פרק 2 לוקה בבעיות סינק קלות, 5 ו-6 מופיעים רק בחלקם), ובאתר Veoh תוכלו לראות את כולם דרך הנגן שלהם (שצריך להתקין). הסדרה מופיעה מדי פעם בשידורים חוזרים בערוצי הבי.בי.סי – תחילה בבי.בי.סי 2 (וגם במקור) ולאחרונה בבי.בי.סי 4 הנישתי יותר. באמצע השנה שעברה יצאה הסדרה סוף סוף בדי.וי.די, שכולל כתוביות לאנגלית (כולם שם מדברים במבטא גלזגואי, גם אם לא הכי כבד בעולם), עטיפה מכוערת וקומנטרי לשניים מהפרקים (השמועה אומרת שמשוחחים שם על צבע השיער של טננט באותו זמן, עניין שזכה לאזכור בתחילת תפקידו בתור הדוקטור, שקצת קיווה להיות ginger בגלגולו המחודש). בשל בעיית זכויות על המוזיקה, חלק מהשירים בהוצאה הזאת הוחלפו בגרסאות קאברים מכובדות (לפי שמועות דומות).

אגב, אצל היוזר הנ"ל תוכלו לצפות גם בדרמה המצוינת והעצובה של הבי.בי.סי "Recovery" (שם רב-משמעי), בכיכובם של טננט (מזוקן!) ושרה פאריש, העוסקת בהתמודדות הקשה של משפחה עם השינוי ההתנהגותי שחל באבי המשפחה בעקבות פגיעה מוחית בתאונת דרכים.

בשל היעדר התקציב, העדכון וההפעלה של תחנת הרדיו המדוברת לעיל, כל התקליטים (כן, ויניל) שעומדים לרשות המשדרים הם מלפני שנת 1975. אני לא יודעת למה דווקא השנה הזאת (שנת הלידה של קמפבל?), ומעניין לציין בהקשר זה תוכנית שמשודרת בחודשיים האחרונים ברדיו 2 של הבי.בי.סי ושמה "Pirate Johnnie Walker", ובה השדרן הידוע משחזר את ימיו בתחנות רדיו פיראטיות, שהיו הבסיס לרדיו הבריטי המודרני. התוכניות האלה כוללות פרסומות וג'ינגלים ישנים, אורחים רלוונטיים ומוזיקה משנים ספציפיות בכל תוכנית – מ-1955 עד 1975 (או 1957 עד 1977, תלוי איפה מסתכלים).

ואפרופו רדיו פיראטי – השבוע יוצא לאקרנים בבריטניה סרטו החדש של ריצ'רד קרטיס, "The Boat that Rocked" (עוד שם רב-משמעי!), שמספר על אותה תקופה בדיוק של חדשנות ואומץ רדיופוני. לרגל היציאה פרסם ה"גארדיאן" ראיון מצוין עם אחד מכוכבי הסרט, הקומיקאי הנערץ ניק פרוסט, שכדאי לקרוא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה VHS, אובססיה וקאלט, אישי, בריטי, די.וי.די, טלוויזיה, מוזיקה, נוסטלגיה, קולנוע, קליפ, ראיון, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s