מר סמית חוזר לשלטון

הבמאי האהוב קווין סמית הלך לאיבוד. הוא לא הוציא סרט טוב (ומעלה) איזה עשור, ובניסיון החדש שלו לשבות שוב את לב הצופים הוא החליט לחקות את מלך הרגע ג'אד אפטאו. הוא נטש את דמויותיו הקבועות ג'יי וסיילנט בוב, שכה מזוהות איתו והוא איתן, ליהק כמה משחקניו הקבועים של אפטאו וכתב תסריט שמזכיר את אלה של אפטאו. ואת כל זה הוא הכניס ל"זאק ומירי עושים פורנו".

אבל סמית אינו אפטאו – לטוב ולרע.

אפשר לראות פה איזשהו מעגל סמית-אפטאו-סמית: זה לא רעיון חדש שסמית פתח את הדלת לסגנונו של אפטאו, פרץ יותר נכון, ועכשיו אותו סגנון מאפשר לסמית לשוב לעצמו. חזרה למקורות, בעצם? מי יודע.

מירי וזאק

מבחינה קולנועית לא השתנה הרבה אצל סמית – אין יותר מדי "קולנועיות" בקולנוע שלו. מבע מתוחכם הוא ממנו והלאה, לעיתים אפילו חסר מדי. המשפטים שנונים, הדמויות נורמליות (יחסית) עד אקצנטריות (אך לא פסיכיות). אבל סמית הפסיק עם הדאחקות (ג'ייסון מיוז עדיין פה, אבל אחרת). כאן הוא פשוט שילב סיפור רומנטי מוכר ובנאלי (עד מאוד) על "שני חברים שחשבו שסקס לא ישנה כלום אבל הוא שינה ועוד איך" (אם כי, נראה לי שאם הוא היה נוקט עלילה פחות בנאלית בצד הזה של הסיפור היינו חושבים שהוא עשה את זה בכוונה בשביל שזה לא יהיה בנאלי והיתה נוצרת פחות הזדהות עם הדמויות) עם חוש ההומור החד שלו.

"זאק ומירי" – שבו חברי ילדות פונים ליצירת סרט פורנו כדי להשיג כסף לתשלום חובותיהם וחשבונותיהם – הוא סרט מצחיק מאוד, ונקודה חשובה במיוחד – הוא אמנם גס מאוד, אבל הבדיחות בו הן "רק" גסות ולא נמוכות (בלי הפרשות וכו', למעט מקרה אחד מוגזם), וזה משהו שלאפטאו קשה לעשות. בדיחות נמוכות כאלה לא מצחיקות אותי. עבורי הן פוגעות בסרט ולא משנה כמה הוא מוצלח בצד הרגשי/עיצובי/הומוריסטי. נכון שהלב ביצירותיו של אפטאו גדול יותר מזה שאצל סמית והוא חוקר יותר לעומק את נפש דמויותיו, אבל סמית מצא לנכון לא לעמעם את עוצמת הלב ב… טוב, רגעי איכס.

שחקני המשנה של זאק ומירי... תרתי משמע

סת' רוגן, כוכבו של אפטאו שמגלם אצל סמית את זאק, קצת מתקשה להחזיק על כתפיו תפקיד ראשי. למזלו ולשמחתנו, העזר כנגדו, אליזבת בנקס כמירי, עושה עבודה מצוינת (והיא שחקנית שלרוב איני מחבבת), וכך גם שחקני המשנה – קרייג רובינסון הנהדר (שעדיין לא מנוצל מספיק בתפקידו ב"המשרד"), מיוז שהוזכר, וגם טרייסי לורדס, שאני מכירה מכאן (מה לעשות), אבל רוב האנשים שמכירים אותה יחשבו יותר על זה (חייבים להעריך אותה…). ויש גם סצנות מעולות עם ברנדון ראות' וג'סטין לונג, שהשתיקה לפני הצפייה ראויה להן.

באתי לסרט עם ציפיות לקבל מוצר אפטאו סוג ב', ומה שקיבלתי היה מוצר סמית סוג א'. זה הסרט הטוב ביותר של סמית זה עשור ויותר, ואולי אולי המצחיק ביותר שלו (באמת שהיה קשה לי לכתוב את זה), אם כי כאמור לא בטוח עד כמה הוא באמת "שלו". והסרט מועמד חזק לתואר feel good movie of the year, וזו בהחלט מחמאה.

עוד כמה מילים על שני סרטים שיוצאים לקולנוע בקרוב:

"הבוגד" (במקור בלי ה"א הידיעה) של ג'פרי נחמנוף (ח'? שיהיה) הוא סרט טרור-אחרי-11/9-והניסיון-לתפוס-את-הרעים. אבל במפתיע הוא קצת יותר מורכב ורציני מסרט שזה תקצירו – סוכני בולשת (גאי פירס וניל מקדונו) רודפים אחרי טרוריסט ששירת בעברו בכוחות המיוחדים של ארה"ב כמומחה חומרי נפץ (דון צ'ידל). דמותו של צ'ידל – המצוין כתמיד – היא מוסלמי אדוק, שעושה את שהוא עושה מתוך אמונה. שותפיו לאו דווקא. חציו הראשון של הסרט יוצר דיון מעניין במניעים של חברי שני הצדדים, ובתחילת הסרט הוא אפילו יוצר הזדהות דווקא עם הטרוריסטים (בייחוד ברגעים עם סעיד טגמאווי המוצלח אף הוא). לא עם מטרותיהם אלא עם האינדיבידואלים. גם הסטריאוטיפים הצפויים מעודנים. במילים אחרות: דמויות ותסריט מורכבים. באמצע הסרט מגיעים לטוויסט הלא מפתיע. הבעיה היא לא שהוא לא מפתיע – לא כל כך נראה שהיתה כוונה להפתיע את הצופה כאן – אלא שמאותה נקודה זורקים מהחלון את המורכבות וחוזרים לסרט מירוץ-נגד-הזמן-לעצור-את-הטרור. אפילו לא את הטרור, את הפצצה, כי די שוכחים שמדובר בטרור ולא בסתם איזה משוגע שרוצה לפוצץ משהו. משם זה סרט מתח סטנדרטי למדי (אם כי מאופק יחסית לסרט פעולה). בחצי השעה האחרונה מנסים לשלב את שני חלקי הסרט אבל הביצוע קצת מתבלבל ומשתטח, למרות שההתרחשויות בסיפור דווקא כן קצת מקוריות (לכל אורך הסרט, למעשה). בשורה התחתונה, סרט לא רע שהיה יכול אך לא התעלה ליותר מכך.

פירס וצ'ידל

"האורח" הוא סרטו השני של הבמאי/תסריטאי טום מקארתי (אחרי "אנשי התחנה" הנהדר מ-2003). מקארתי הוא גם שחקן (הוא אולי מוכר לכם – ואם לא, למה לא? – מתפקיד העיתונאי הגוזמאי בעונה האחרונה והמעולה של "הסמויה", ששידורה מסתיים ב-HOT בימים אלה ממש), ועיצוב הדמויות והמשחק הם הצדדים החזקים של סרטו הקודם וגם של סרטו הנוכחי (שבכורתו היתה בפסטיבל טורונטו 2007). ריצ'רד ג'נקינס מגלם בסרט פרופסור לכלכלה שמתיידד עם צעיר סורי ובת זוגו הסנגלית שהתנחלו בדירה ניו-יורקית שבבעלותו, שבה לא ביקר זמן רב. הצעיר נעצר במקרה ומכיוון שהוא מהגר בלתי חוקי הוא עומד בפני גירוש מהמדינה, והפרופסור נחלץ לעזרתו. מאוחר יותר אמו של הצעיר (היאם עבאס) מגיעה לאזור לאחר שהקשר היומיומי עם בנה נותק. ג'נקינס הוא שחקן מצוין וליהוק מצוין – דמותו אינה של איש קר וחסר רגשות אלא של אדם משועמם, שמאס בחייו שהשגרה השתלטה עליהם. הוא בעיקר עצוב. לא מאושר. אבל ג'נקינס הוא גם שחקן מלא כריזמה, ואנו מכירים אותו מספיק כדי שנדע שהוא גם יודע לצחוק. לכן התהליך שעוברת דמותו בסרט אינו מופרך לרגע. הוא פשוט היה צריך קצת להתעורר, קצת לשמוח, קצת לחיות. ההגעה לחיוּת המחודשת שלו וקשריו עם מכריו הטריים נמצאים במרכז הסרט, למרות שהפוליטיקה – יותר נכון המחאה נגד אופן פעולת הממשל – נמצאת בשוליים כל הזמן (בלי להסגיר מה קורה בסרט, לקראת סופו יש רגע שבו הפוליטיקה משמיעה קולה אחרי התרחשות פתאומית למדי, וזה נעשה היטב). מקארתי יצר עוד סרט מרגש ומקסים, שכוחו בדמויותיו ובהתנהלותו השקטה.

עבאס וג'נקינס

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, בקרוב, טלוויזיה, צחוקים, ציטוט, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מר סמית חוזר לשלטון

  1. איתמר הגיב:

    כמה אהבתי את "האורח"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s