חיפסטיבל 4# (ואחרון)

שבתי מפסטיבל חיפה לפני שבוע. זה נראה הרבה יותר זמן. אולי כי רשמית החורף התחיל (במובן של הוצאתי מטריה מהארון ואפילו פתחתי אותה פעם. מעיל עוד לא). אולי כי חזרה לשגרה תמיד גורמת ליציאה ממנה להיראות כאילו התרחשה לפני שבועות רבים.

בין הסרטים האחרונים שראיתי בפסטיבל:

"דם מופיע" הוא הסרט הראשון באורך מלא של פבלו פנדריק, ש"השודד" הקצר יחסית (קצת יותר משעה) המצוין שלו הוקרן בחיפה בשנה שעברה. אותו שחקן מופיע בתפקיד הראשי גם בסרט הזה, שהוא סיפור אלים על אב, בן ובן שנעדר. הוא עשוי באותו סגנון – מצלמה עיקשת, מיעוט בחשיפת פרטים לצופה, בוטות והיעדר שיפוט כלפי הדמויות (גם אם הצופה שופט אותן). זה סגנון מרתק, המשחק מצוין ופנדריק יודע מה הוא עושה, לפחות בצד הוויזואלי. כי לא הייתי היחידה באולם שהתקשתה לבנות עלילה קוהרנטית מהמתרחש. נדמה שהושאר קצת יותר מדי מקום להשלמת פערים עצמאית. עם זאת, עוצמתו של הסרט הופכת אותו לחווייתי ובהחלט שווה צפייה. ואולי כדאי לשם שינוי לקרוא את התקציר לפני הסרט (העלילה היתה הרבה יותר הדוקה אחרי שקראתי אותו אחרי הצפייה ונראה לי שהיה עדיף לעשות זאת לפני כדי למנוע את התהיות במהלכה).

"שעות הקיץ" הוא סרטו החדש של הבמאי הצרפתי הוותיק-יחסית אוליבייה אסיאס, שכמדומני די מתעלמים ממנו בקולנוע באזורנו (אפשר לתפוס כמה מסרטיו האחרונים בערוצי הסרטים בטלוויזיה). הפעם הוא פונה לקולנוע שקט, איטי ומהורהר. הסרט מספר על כמה אחים שנפגשים, על משפחותיהם, בבית אמם לרגל יום ההולדת ה-75 שלה, הצעירה ברוחה, אך שגופה כבר מרגיש את הגיל. היא נפטרת זמן קצר לאחר מכן ועליהם להחליט מה לעשות עם הירושה, שכוללת לא רק את הבית, אלא גם אוסף מרשים של יצירות אמנות מסוגים שונים שעיטרו את בית ילדותם. והם בכלל חיים את החיים שלהם, רחוקים ממחוזות הילדות האלה (לעיתים גם פיזית), עם העבודה והילדים והמשכנתה. או שלא? הסרט מתחיל משעמם למדי ולא ברור לאן הוא מתכוון להתקדם, אבל בלי ששמים לב הוא תופס, ופתאום אתה בתוכו. הוא ממשיך בקצב האיטי גם לאחר מכן, אבל כשאתה מכיר את הדמויות, העיסוק בכל הבירוקרטיה של מוזיאונים, צווי ירושה, מיסים ונדל"ן (לא להיבהל) והרגעים הקטנים שעולים מכך – ומהחיים – הופכים את הסרט לאנושי, אמיתי ומרגש. בראש צוות השחקנים המצוין שארל ברלין, ז'רמי רנייה (היה קשה לזהותו בתפקיד) וז'ולייט בינוש. סרט מקסים.

רוב הקאסט של אסיאס

"לוחמת" היה ההפתעה הנעימה של הפסטיבל, מאחר שקיבלתי יותר משציפיתי לקבל. חבל שתנאי ההקרנה הגרועים פגעו בכך – המלבן הגדול של מקרן התרגום לעברית (עדיין לא ברור לי למה לא מסדרים שהוא יקרין רק את שתי השורות שלו במקום על רוב המסך) היה בולט מאוד והפריע לצפייה (זו היתה הפעם היחידה שנתקלתי בכך בפסטיבל, בוודאי ברמה כזו), ורוב המחצית השנייה של הסרט היתה לא בפוקוס. זהו סרט דני המתרחש בקהילה טורקית ומספר על צעירה שפחות מתעניינת בעתיד הלימודי שלה ויותר מעדיפה ללמוד קונג-פו בקבוצה מעורבת, בניגוד למה שהמסורת מתירה. איכשהו הסרט מצליח לכלול את כל הקלישאות העלילתיות שעולות מהתקציר אבל לא לעסוק בהן בצורה קלישאתית. הדמויות ריאליסטיות וכריזמטיות, בעיקר של הגיבורה. אין שחור ולבן, טוב ורע, יש רצון לשלב בין הצדדים – גם אצל הדמויות וגם עבור הצופים. השימוש במוזיקה קצבית עם אלמנטיים "אתניים" נעשה במקום ובמידה, בניגוד לבמקרים רבים אחרים (למשל ב"ארבע דקות" הגרמני שיוצא בקרוב בארץ). ולחובבי אמנויות לחימה, כמובן, יש סצנות מעולות של קרבות, שמוסיפות לתנופה הקיימת ממילא של הבימוי. סרט מהנה ממש, ואפילו מרגש.

לוחמת ומאמן/כוריאוגרף

בסך הכל צפיתי בכ-35 סרטים במהלך שבוע הפסטיבל (בערך). היה כיף וכיף שהיה (וגו'). חזרה לחיים האמיתיים…

ולפינתנו "אם כבר אז כבר":

בועז כהן מציע שירים מתוך האלבום השני של החשמליות שמעולם לא יצא.

בבלוג של Emale, פוסט קיורי לרגל יציאת אלבומם החדש.

ובבלוג של הלייבל היס, מורפלקסיס מציע להורדה חינמית חזרה אולפנית שלמה (גם בבלוג המיקסטייפים הנהדר שלו).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, אירועים, אישי, ביקורת, הקרנה, ישראלי, מוזיקה, פסטיבל, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s