חיפסטיבל 1#

איזה כיף זה פסטיבלים. אמרתי את זה כבר, אני יודעת, אבל תמיד טוב להיזכר. ויש הרבה אווירת פסטיבל במרכז הכרמל השנה. מזג אוויר משתנה, מגוון אנשים מתרוצצים בין סרטים והתרחשויות. אני מאלה שנוטים לעבור מסרט לסרט (לסרט), והשנה (לפחות בינתיים) הלו"ז יצא כך שיש לי הפסקות מצוינות בין סרטים להסתובב, לספוג אווירה ולהיווכח איזה אירוע משובח מתקיים פה. מישהו שאל אותי איך אפשר לראות כל כך הרבה סרטים בזמן קצר, ברצף… אין מה להגיד חוץ מזה שמדובר בלקיחת חופש מהחיים השוטפים. סוויץ' כזה שמעלים את העולם החיצוני ומשאיר אותך פנוי לצפייה בסרטים, וזהו.

הסרט הראשון שראיתי מרגע שהתחיל הפסטיבל עבורי היה "תקוע" של סטיוארט גורדון. בתוכנייה כתוב שזה אינו "סרט אימה קלאסי, כמקובל אצלו". לא ניכנס לדיון בעובדה שהסרטים של גורדון הם ממש לא סרטי אימה קלאסיים, לפחות בחלקם (הידוע). זה בכלל לא סרט אימה. ציפיתי שהוא יהיה קצת, אבל הוא לא. הוא כן מותחן. מותחן משובח ממש, לעיתים מורט עצבים, אפילו אם יודעים מה הולך לקרות, ולעיתים מצחיק, ולאו דווקא בהומור שחור. לפעמים שניהם בו-זמנית. עם משחק מצוין וצילום פשוט אך מרתק. סרט שמרגישים בו את הזמן הקולנועי עובר (ולא רק כי השעה מצוינת כמה וכמה פעמים על המסך), חודר ונועץ מחוג קר בגבול הסבלנות (אני לא בטוחה מה הדימוי הזה אומר, אבל זה מה שעלה לי). כולם מתרוצצים שם, מנסים לפתור בעיה וכמובן מחמירים את המצב ומסתבכים עם עצמם יותר ויותר. והצופה פשוט נהנה להימתח, תומך בשני הצדדים ללא שום שמחה לאיד ורק מטפח תקוות שווא שהכל יבוא על מקומו בשלום. תקוע… תענוג.

stuck

לעומת זאת, "שארית הלילה" האיטלקי הוא סרט שבו הזמן הלא-קולנועי נמרח, ואי אפשר להגיד שהוא מותחן (גם אם כתוב בתוכנייה שכן). לא כי הוא צפוי אלא כי הוא לא מותח. כמו בסרט הקודם, מוצגות בו כמה דמויות ואז הן נפגשות. אבל בניגוד ל"תקוע", הסרט לא ממש ממשיך משם. זה סרט שיש בו, או לפחות זו ההרגשה, אקספוזיציה, ואז עוד אקספוזיציה, ואז עוד קצת אקספוזיציה, ואז קורה משהו ואז הסרט נגמר. אין לי שום בעיה עם סרטים איטיים או ש"לא קורה בהם כלום", אבל הם אמורים להציע עוד משהו חוץ מהצגת דמויות ועלילה דלילה, וכאן אין. זה לא מחזיק סרט באורך מלא, וגם לא מחזיק את הביקורת החברתית שהסרט אמור להעביר על ההבדלים בין מעמדות ועל היחס למהגרים. לא כל סרט שיש בו מעמד גבוה ומהגרים שבקושי מתפרנסים באמת מעביר ביקורת, והסרט הזה נראה כמו סיפור של אינדיבידואלים ללא אמירה גדולה יותר. החצי השני של הסרט היה יכול להיות סרט לא רע בכלל, מה לעשות שיש גם חצי ראשון.

ולעומת זאת, מ"דברים פשוטים" הרוסי ממש נהניתי. במקרה של הסרט הזה אי אפשר להגיד שבכלל יש אקספוזיציה. לא רק שאנו מכירים את הדמויות עם התקדמות הסרט – זה לא יוצא דופן – אלא בקושי רואים משהו מעבר לדמויות: כמעט כל הסרט מצולם בקלוז-אפים, בפריימים סגורים, שחושפים את פנימיות הדמויות והרבה פחות את סביבתן הפיזית. ברגעים מסוימים זה מעצבן, אבל לרוב זה נהדר ומרגש. בתוכנייה כתוב שהשחקן הראשי הוא במאי וזה תפקידו הראשון בקולנוע. קשה לדעת את זה ממשחקו המצוין, שובה הלב ורב ההבעות והניואנסים. למרות מיעוט "נקודות הכניסה" לעלילה, נסחפים לתוך הסרט ושוכחים מהזמן המתקדם (בערך באמצע הסרט חשבתי שהוא הולך להסתיים – לא היתה לי שום תחושת זמן – וממש שמחתי שהוא ממשיך). ובתוספת סצינת הסיום המקסימה, אנו מקבלים סרט מלבב ממש.

דברים פשוטים

ובנושא אחר: כפי שמציינים גם במהלך השידורים ב-88FM, היום שש שנים למותו של אסף קרן. לזכרו, הנה הקליפ של "עוד אבוא אל ספך" של אסף ולהקתו, מוזיקת המקרה (מילים – נתן אלתרמן):

[flix:1151733]

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, ביקורת, הספד, הקרנה, ישראלי, מוזיקה, פסטיבל, צילום, קולנוע, קליפ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s