זה לא סוד שאני מצופיו האדוקים של הערוץ האהוב VH1 קלאסיק. הסלוגן שלהם, "Absolutely none of today's hottest new hits", מדבר אליי. וגם בערוץ זה, שכמו כל ערוץ מוזיקה יש קליפים שהוא טוחן, יש קליפים שרואים רק לפעמים ויש יציאות נדירות, אפשר להיות מופתעים (רק שאצלם זה יכול לקרות בכל שעות היום ולא רק בשעות ה"אלטרנטיביות" הליליות).
וכך לפני כמה ימים נתקלתי בקליפ של הסקידז.
ולא ב"Into the Valley", שרואים די הרבה:
אלא דווקא ב"Goodbye Civilian":
הגיטריסט הילדון, שנראה אפילו יותר ילדון בקליפ השני מבין הנ"ל, שמו סטיוארט אדאמסון, והוא מוכר בעיקר מהלהקה שמחזיקה בשיר הנפלא הבא:
סולן הלהקה הוא ריצ'רד ג'ובסון, שלרוב נראה (באותו זמן) כמו בקליפ הראשון ולא לבוש בקרדיגן שרואים בשני. אני כותבת "הוא" כי בשנה שעברה הם התאחדו פתאום להופעות. אבל בין הסקידז לאיחוד של הסקידז, ג'ובסון התפרסם מאוד כמנחה טלוויזיה (וגם קצת כשדרן). לפני כחצי עשור הוא הפך גם לבמאי. את סרטו הראשון והמרגש, "16 שנים של אלכוהול", אפשר לתפוס מדי פעם בערוצי הסרטים.
סרטו השני, שנעשה עצמאית לחלוטין, כונה על ידי יוצריו "סרט אמנויות הלחימה הסקוטי הראשון", ושמו "המטהרים". זהו סרט אקשן מגוחך אך שווה-צפייה-לחובבי-טראש, שמהווה מעין רימייק (או פלגיאט) ל"חבורת הלוחמים" של וולטר היל.
טוב, אולי הוא יותר מגוחך משווה-צפייה, אבל לפחות יש בו את קווין מק'קיד ואת דומיניק מונהאן ואת גלזגו האפוקליפטית.
אחרי הקליפ של הסקידז שודר הקליפ הידוע של אגלי קיד ג'ו (נכון הקרינו אותו פעם במסגרת "זהו זה"? מישהו זוכר?):
ואני, אוטומטית, נזכרתי בקליפ הזה של הג'ין בלוסומז:
לא ברור לי בדיוק למה הם כל כך קשורים זה לזה אצלי. זה גם מזכיר לי שתכננתי פעם לעשות פוסט על איך בשנת 1993 גיליתי את הרוק האמריקאי. אולי פעם. בינתיים, השיר הזה מרגש אותי עד דמעות, לא ממש בגללו (או בזכותו), בגלל המילים או קולו של הסולן, יותר כי הוא כמעט היחיד מהשירים שהכרתי אז שמפיל עליי תחושה נוסטלגית לא לאותה תקופה אלא למשהו לא ברור ובלתי מושג.
זה לא בלוג סוגסטיבי 
שני הקליפים האחרונים כבר הספיקו לרדת מיו-טיוב ):
לא רק שהם עדיין שם, מי שהעלה אותם זה חברת התקליטים, כך שזו העלאה רשמית וחוקית…
מעולה!