בית אבותינו

פתיחת "בית אבי" של דני רוזנברג מזכירה לרגע את פתיחת "בית אבי" של הרברט קליין מ-1947 – ג'יפ ובו עולים מאירופה בכבישי (?) ארץ ישראל, עובר במדבר ומוביל את נוסעיו לעתידם החדש. זה בערך כל המשותף ביניהם. סרטו של קליין הוא סרט תעמולה ציוני סטנדרטי למדי – ילד מגיע לישראל מאירופה החרוכה, ויחד עם עולים נוספים מגיע לקיבוץ פורח ונקלט על ידי מאכלסיו, מחפש קרובי משפחה, מטייל בארץ (הנפלאה) ועובר חוויות לימודיות (נפלאות) תוך גילוי הרמוניה (נפלאה) עם התושבים הנמצאים. בסרטו של רוזנברג האלמנטים האלה מופיעים, אך בצורה שונה לגמרי.

הבחור הלבנבן, הגלותי, מורד מהג'יפ באמצע המדבר. כמו אצל גיבורו הילד של קליין, בידו רישום כתובת של קרובי משפחה. אך כאן הוא לא יזכה להתייחסות. "ברוכים הבאים לארץ האבות", אומרים לו. תגובתו היא "ומה עם האמהות?". כאן הוא מגויס לצבא בלי שיבין זאת. באמצע המדבר, מסביב כביכול אין דבר, ובוודאי לא העיר חיפה יעדו, אין לו ברירה אלא לטפס למוצב בראש ההר. שם הוא פוגש את מפקדו/עמיתו, שהיה פעם עולה ניצול שואה חיוור כמוהו, אבל היום הוא "צבר" – שזוף, שרירי, משופם, חמוש, שולט בשטח, יודע כל. מדחיק. "עוד מעט כבר לא יראו מאיפה באת", הוא אומר לו. מכאן יוצא הגיבור לדרכו להפוך לישראלי. מחדש לוותיק, מפעור לבקיא, מנמלט למקומי, לרודף, לסמכות. וגם מראש ההר הנשרף בשמש לבאר העמוקה. ולבתים שביניהם, על תושביהם. וגם לבית אביו, שהוא יותר בית אמו.
ומה אם, כדבריו, הוא לא רוצה? האם אין לו ברירה? האם כולם אותו דבר? האם אפשר במדינה הזו לזכור מאין באת ולאן אתה הולך?

זה סרט פוליטי על כוחניות, צבא, כיבוש וקורבנות. ומה כל זה כשהמלחמה "במקום אחר", מחוץ לטווח הראייה, כשרק שומעים עליה (ברדיו – או בטלוויזיה, בעיתונות, באינטרנט, בשיחות מסביב). ועל מה עושים כשאין מחסה, כשאין צל מהשמש הקופחת, מהעובדות בשטח.
זה סרט מחאתי, על מחיקת שורשים ותרבות וזיכרונות, על ביטול הסיכוי להתפתח או ניתובו לכיוונים מלאכותיים. אפשר גם להגיד שזה סרט אישי, על אובדן העצמי, על שייכות, על הגעגועים ועל שינויים והסתגלות ועל הזיכרון, הפרטי, לא רק הקולקטיבי, ומקורותיו. מה שחרות בזיכרונך אם תרצה ואם לאו.
ויש בו גם הערות שמעלות נושאים פרטניים – בלטה במיוחד השורה "מה אם אני לא רוצה?" (להיות חייל). וזה סרט דובר יידיש, מנכר ומושך גם יחד.

איתי טיראן (ומיקי ליאון)

נשמע לכם עמוס? אל דאגה. כל אלה הן מחשבות, על התסריט המורכב, שאמנם מעלה סוגיות רבות אך לא הופך את הצפייה לעמוסה מדי. הסרט זורם, מרתק וסוחף, ונעזר במשחק מצוין (בייחוד של איתי טיראן המוביל), צילום יפהפה ועריכה מדויקת. הוא כן מעיק, אבל לא בגלל שהוא מנסה לעשות יותר מדי או בגלל שלא יודע מה הוא עושה, אלא כי הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא מכניס אותך למצב ההזוי מלכתחילה והופך לא רק את המצב אלא את כל העולם, ואתה בתוכו, להזיה. עולם מבולבל, חצוי, הלום, סוריאליסטי. מעניין איזה מקום זה מזכיר לנו.

רוזנברג וטיראן על הסט

הסרט מסיים את הקרנותיו בסינמטק תל אביב בסופשבוע זה (יש עוד שתי הקרנות, הערב ומחר) – נסו לתפוס אותו. לעמוד הסרט באתר הסינמטק לחצו כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, הקרנה, ישראלי, קולנוע, קצרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s