היה פסטיבל! (או: פסטיבל ירושלים 2)

פסטיבל ירושלים הסתיים רק ביום שבת שעבר, אבל לי נראה שזה היה כבר ממש מזמן… ככה זה כשעסוקים (ועובדים הרבה, ועוברים דירה).

צפיתי ביותר מ-30 סרטים בפסטיבל (כולל סופשבוע הפריוויו). לא ספרתי במדויק מתוך חוסר רצון (לא עצלנות!). היו כמה סרטים שהם רק "בסדר", אבל כמעט לא היו נפילות וזה מאוד משמח. בתקווה גם פסטיבלי קולנוע באים (חיפה, ירושלים, חיפה, ירושלים וכך הלאה – מתוך הנחה, שגויה אולי, שלקטנים יותר לא אצליח להגיע) יפגינו אותה איכות.

שני סרטים שוודיים ראיתי בירושלים: "הכניסו את האדם הנכון" ו"מלך הפינג פונג". שניהם, אולי במפתיע, עוסקים בנער מתבגר הסובל מהצקות של בריונים באזורים הכפריים, המושלגים של המדינה. אבל זהו פחות או יותר (אולי חוץ מהעובדה שבשני הסרטים יש תפקיד מסוים לבריכת שחייה) כל המשותף ביניהם. "מלך" הוא דרמה די בנאלית על נער, אחיו, אמו הגרוטסקית-למדי (ובן זוגה הכנוע) ואביו הבלתי מהימן. יש בו רגעים יפים והקשר בין שני האחים, הנער גדל הממדים ואחיו הצעיר והצנום, מובא בצורה רגישה ומרתקת, אבל בסופו של דבר לא משהו מיוחד. חוץ מהנופים הנהדרים, אולי. גורם נוסף הפוגע בסרט הוא המוזיקה. דוגמה טובה ל"מה לא לעשות". לפעמים מינורית, לפעמים בובמסטית, אבל ברגעים הלא נכונים, מוגזמת (לכל כיוון) ומציקה (ולא במובן האוונגארדי החיובי). חוסר התאמה בין התמונה לסאונד. אולי זה נעשה בכוונה על מנת ליצור רגש, אבל מה שזה יוצר זה הפרעה לעור התוף.

"הכניסו את האדם הנכון", לעומת זאת, הוא סרט טוב מאוד. הוא משלב בין דרמת התבגרות לסרט ערפדים, כשכל חלק ניזון מהאחר (אמממ… יצא לי משחק מילים) ומרוויח ממנו. ילד שברירי מתחבר עם שכנתו החדשה ומתברר לו (לצופים זה ידוע בערך מתחילת הסרט) שהיא ערפדה. כזו שהורגת כי היא חייבת (לא שיש לה יותר מדי בעיות עם זה, גם אם היא היתה מעדיפה להיות ילדה נורמלית). קיים ניגוד ויזואלי בולט בין שני הילדים וזה מוסיף לאינטראקציה ביניהם. בחירה מצוינת של התסריטאי היתה שהסביבה מתייחסת לעובדת קיומו של ערפד כאילו זו עובדת חיים סטנדרטית, קצת כמו התבגרות. אין פה שאלות של "מה זה, מאיפה זה הגיע" וכו' או עיסוק בעל-טבעי או במיתולוגיה, דבר שנוטע עוד יותר את הסיטואציה בעולם הרגיל (אם כי כן באות לידי ביטוי כל העובדות הסטריאוטיפיות לגבי ערפדים – כניסה לבתים, מים קדושים, תעופה וכד' – שעיסוקים קולנועיים/טלוויזיוניים שונים בתחום הזה דווקא ניסו לשבור). זה סרט די אכזר כלפי הדמויות שלו, ולעיתים גם כלפי הצופים (יותר ערפדים מהתבגרות). עשוי היטב, לחוץ, מותח (אפילו שזה לא סרט מתח), ובעל סוף מדכא. (אנשי אייקון, שומעים?)

מיהו האדם הנכון?

סרט נוסף המתרחש בעיר מושלגת הוא "וויניפג שלי", סרטו הנוכחי של גאי מאדין, אחד מכמה סרטים אישיים חצי דוקומנטריים על עיר ילדותו של במאי שהוקרנו בפסטיבל. בסרט הזה מאדין מספר (בחצי פיקציה) על אירועים מההיסטוריה של עירו האהובה, מסביר למה איש לא עוזב אותה ומנסה לשחזר את בית ילדותו בעזרת אמו (מאדין טוען שזו אמו שמשחקת את אמו, אבל זו שחקנית שמגלמת את אמו שמגלמת את אמו), שחקנים שימלאו את תפקיד אחיו והעמדת פנים שגופת אביו הוצאה מהקבר לרגל המאורע. ובל נשכח את הכלב שמחליף את הכלב המקורי (שהוא long long dead, כפי שמוזכר כמה פעמים במהלך סצנות השיחזור). כן, זה בהחלט סרט של גאי מאדין, כולל ההומור הביזארי (אך המצחיק מאוד), הכתוביות בסגנון הסרט האילם, ההגזמה והרעיונות המבריקים, שקצרה היריעה מלתארם כאן בכתב – או שבעצם זה יהיה די חסר תועלת. סרט מקסים, משעשע, מעורר הזדהות ומרגש, גם לאנשים שמכירים את מאדין ולא מתים עליו.

בעוד סרטו של מאדין הוא "קצת פחות מאדין" מהרגיל (בוודאי בהשוואה לסרט השני שלו שהוקרן בפסטיבל, ראו בהמשך), סרטו של טרנס דיוויס "על הזמן ועל העיר" הוא "קצת יותר דיוויס" מהנהוג בסרטיו של הבמאי הבריטי הוותיק. מזוקק יותר. זהו סרט תיעודי על ליברפול, עיר ילדותו של דיוויס. סרטיו הידועים עסקו רבות בזיכרונותיו מילדותו, מהסביבה שבה גדל, ממשפחתו הגרעינית. בסרטו של מאדין מופיע הביטוי "stupified with nostalgia" לגבי אנשים שעוסקים ב"פעם", ואולי דיוויס לוקה בכך לפעמים. הוא לוקח כאן את סגנונו לשלב הבא – מסרט נרטיבי (גם אם לא סטנדרטי) לסרט תיעודי נסיוני למדי על אותם נושאים. יש, כהרגלו, את המוזיקה הקלאסית ואת שירי שנות החמישים והשישים שליוו אותו. יש צילומים משפחתיים וקטעי ארכיון מהתקופה תוך עיסוק בהבדלים בין אז ובין היום. אבל הפעם יש גם קריינות מפי דיוויס עצמו. ולא רק הסברים וזיכרונות אלא גם קטעי שירה והגות מפי אמנים אחרים. דבר זה הופך את הסרט ממסמך אישי למסמך שהוא אישי וגם פואטי, בעל השפעה מצטברת על הצופה ומעורבות גדלה שלו. נפלא, וחובה לאוהדי הבמאי.

על הזמן ועל העיר

סרט נוסף שאפשר לשייך לקבוצת הסרטים הזו הוא "תמונות מהעיר של סילביה", השני מצמד סרטיו של חוזה לואיס גרין. אני כותבת "השני" מכיוון שלדעתי חשוב לראות אותם בסדר הזה. "תמונות" כשמו כן הוא – סרט שעשוי מתמונות סטילס, ללא סאונד, ומביא צילומים המתקשרים לסיפור של "בעיר של סילביה" ולסיפור שהיווה לו השראה – חוויותיו האישיות של הבמאי והזיכרון ההוא שיש לו מרגע מסוים מכעשרים שנה קודם לכן. בסרט יש כתוביות המסבירות את סיפורו של גרין וגם דברים מסוימים מ"בעיר". אני חושבת שקשה לצפות בו בלי לראות קודם את "בעיר" מאחר שללא היכרות עם הדרך שבה העביר הבמאי את סיפורו אל המסך חסרים קוהרנטיות והיגיון, אולי הסבר, לתמונות העוברות לנגד עינינו. אפשר ליהנות ממנו גם בלי לקלוט את הרפרנסים הקטנים ואת פיתוח המחשבות, אבל זו חוויה לוקה בחסר. "תמונות" הוא יצירה מאתגרת אך שווה את המאמץ.

הפסטיבל היה מוצלח במיוחד בגזרת הדוקומנטריים. ראיתי בין השאר גם את "ברלין של לו ריד" המצוין, שבו ג'וליאן שנאבל מתעד הופעה של הזמר הניו יורקי – אני מניחה שזה סרט שאנשים שאינם אוהבים את המוזיקה יסבלו בו ואנשים שאוהבים אותה ייהנו בו מאוד; "דרק" על דרק ג'רמן, סרט אישי שיצרו טילדה סווינטון, שהופיעה בכמה מסרטיו של ג'רמן והיתה חברה קרובה שלו, והאמן-במאי אייזק ג'וליאן, ובו משולבים ראיון עם ג'רמן, קטעים מסרטיו, קטעי ארכיון מצילומי הסרטים וכן הערות אישיות (ולעיתים מצולמות) מפי סווינטון – בהחלט סרט ביוגרפי לא רגיל, בהתאם לחוסר רגילותו של נושא הסרט, המעניק הצצה יפהפייה לעולמו של ג'רמן ולאמנות שלו – אם כי אני לא בטוחה בשביל מה באמת היה צריך את סווינטון בסרט (בקטעים שבהם היא מופיעה הולכת בעיר, הולכת באזור הבקתה של ג'רמן וכו', לא במקרה של הקריינות האוהבת שהיא מוסיפה לסרט); ואת "גלאס: דיוקנו של פיליפ בתריסר פרקים" המעולה (אך מעט ארוך מדי) של סקוט היקס, המשרטט את דיוקנו של המלחין המינימליסטי (בין השאר) פיליפ גלאס דרך סיפור חייו, משפחתו, הקריירה המגוונת שלו ומחשבותיו בנושאים שונים, סרט מרתק הבונה מול עיני הצופה אישיות של אדם מרתק (ויש גם הרבה מוזיקה – אבל לא יותר מדי גם לאנשים שלא אוהבים אותה – וקולנוע, כולל ראיונות עם במאים שגלאס הלחין עבורם פסקולים ובהם ארול מוריס – מהנה לראות אותו מדבר אל המצלמה ולא רק לשמוע את קולו מאחוריה).

סרט נוסף של גאי מאדין הוקרן בפסטיבל – "להטביע במוח!", שהוא לא תיעודי אלא אוטוביוגרפיה פיקטיבית (כמעט) של מאדין, שבה הוא חוזר לבית ילדותו אחרי היעדרות של שלושים שנה ומפרט את רצף האירועים שהובילו בסופו של דבר לעזיבתו. ראיתי הרבה סרטים של מאדין (כמעט את כולם) וזה כנראה המופרע ביותר בהם. בליווי קריינות של איזבלה רוסליני – שלא באה במקום סגנון הסרט האילם הכמעט-קבוע של מאדין – הסרט מגולל את סיפורה ההזוי עד מאוד של משפחתו-כביכול של הבמאי (מה שמתקשר ל"וויניפג שלי" ויפה שניתנה לנו ההזדמנות לצפות בהם בסמיכות) וההתרחשויות… יוצאות הדופן… שפקדו את בית היתומים שניהלה (כביכול, כמובן). הילד שמגלם את מאדין הצעיר נראה לפעמים בדיוק כמו אנטואן דואנל ולפעמים בדיוק כמו מאדין המבוגר (האמיתי, לא זה שבסרט) וזה גורם לצופה לקפוץ הלוך ושוב בין אסוציאציות ובין הקורה מול עיניו (המשתאות). חוויה מוטרפת, הזויה, סוטה, מוזרה וכיפית, אבל כנראה לא למתחילי מאדין.

אל תסתכל אחורה בזעם

לקינוח האירוע רב הפעלים והפעילויות צפיתי ב"סינקדוכה, ניו יורק", סרט הבכורה כבמאי של צ'רלי קאופמן. נכון שהוא עמוס, נכון שהוא קצת מתפרק לקראת הסוף ונכון שהוא די מדכא ומלא בשנאה (עצמית וכללית), אבל הוא עדיין מלא חוכמה, משחק והרהורים על אמנות לסוגיה ועל יחסי אנוש. יש בו הברקות ויזואליות ורעיוניות; הוא סובב סביב עצמו במעגלים הולכים ומתפתלים וכך עוסק בשאלות של זמן ומקום, של הגדרה עצמית ושל יצירה. למרות חסרונותיו, סרט נהדר ומעורר מחשבות ותהיות. נקווה שיהיו לצופים בארץ עוד הזדמנויות לצפות בו על מסך גדול.

ולסיום: במהלך הפסטיבל יצא לי לבקר בסניף הירושלמי של "האוזן השלישית" ודיברנו שם קצת על ג'ף דניאלס. השאלה העיקרית היתה "למה לא רואים אותו יותר, האם הוא נעלם?". הנה תשובה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, אירועים, ביקורת, בריטי, הופעה, הקרנה, ישראלי, לינקים, נוסטלגיה, פסטיבל, צילום, קולנוע, ראיון, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s