האיש שלא היה שם

בתחילת "האביר האפל", הסרט החדש בסדרת סרטי באטמן – יש המכנים אותו באטמן 2 אחרי החייאת הסדרה עם "באטמן מתחיל" – הגיבור בעל המסכה נמצא במעמד בעייתי. הוא אמנם פועל בנחישות ובאלימות נגד הפשע השולט בעירו גות'אם, אך הוא פועל מחוץ לחוק וגוברים הקולות לאסור אותו כפושע מן השורה. ולא רק זה. גם קצת משעמם. שוב להיאבק בסוחרי הסמים, בשודדים, בפשע המאורגן. לשאת בכל העול בעצמו. נקודת מוצא זו משמשת לבמאי כריסטופר נולאן, שכתב את התסריט יחד עם אחיו ג'ונתן וביים גם את הסרט הקודם, לבחינה מעמיקה של המושגים שכביכול מגדירים את באטמן – גיבור, מסכה, צדק מול חוק והגבול שאנו מציבים לעצמנו.

ברוס וויין (כריסטיאן בייל) נקלע לשגרה. נמאס לו. בעבודה הוא כרגיל לא מתעניין במיוחד, בעבודה השנייה שלו (זו שבמשמרת לילה) הוא עובד קשה אבל לא משיג את התוצאות שהיה רוצה – להגיע לעמדה שבה הוא יכול קצת לצאת לחופש, ובעיקר למצוא מישהו אחר שיוכל להילחם בפשע בלי לגרור את האנטגוניזם והצורך בהסתתרות ובחיים כפולים שמביאה אותה פעילות לילית. והכוונה שלו היא לא לחקיינים שמנסים לעזור לו, עונדי גלימה ומסכה, אך בעצם עומדים בדרכו ומסכנים את עצמם ואותו. הכוונה היא למישהו להעביר לו את השרביט כדי לפרוש ולקבל חזרה את רייצ'ל (מגי ג'ילנהול), אהובתו שהבטיחה שתחזור אליו כשיחדול להיות באטמן וישוב להיות ברוס. המישהו הזה יכול להיות התובע הכללי של גות'אם, הארווי דנט (ארון אקהרט), לוחם חסר פחד וחסר תקנה בפשע השולט עדיין בעירו. תובע אימתני שהוא גם בן זוגה הנוכחי של רייצ'ל. למרות תמיכתם רבת השנים של משרתו הנאמן אלפרד (מייקל קיין) ועוזרו הטכני לושוס פוקס (מורגן פרימן) המקלה על פעולותיו ושיטוטיו הבודדים, באטמן רוצה חיים נורמליים.

אבל שום דבר אינו פשוט בסרטו של נולאן. לא כל כך קל לצאת לפנסיה. לא קל להחזיר אליך את אהובתך. לא קל להיפטר מהרגלים ישנים. למרות היותו פורע חוק, באטמן מקיים שיתוף פעולה פורה עם ראש המחלקה לפשעים חמורים, ג'ים גורדון (גארי אודלמן בשפם סטריאוטיפי אך משעשע), אולי השוטר הישר האחרון בעיר. יחד הם יוצאים בסדרת מבצעים למיגור כוחה של המאפיה בעיר, והם עושים זאת היטב. ואנשי הפשע המאורגן מתעצבנים. בייחוד כשאת אחד מסניפי הבנק שבשליטתם – שאותם מנסה גורדון לתפוס – שודדת חבורה של פושעים במסכות. זהו הרגע שבו אנו נתקלים לראשונה בדמות הג'וקר. הג'וקר (הית' לדג'ר בתצוגת משחק מדהימה) הוא אינו סתם עוד פושע בגות'אם. הוא מגיע משום מקום, הוא חסר רחמים, והוא משיג מה שהוא רוצה ולא משנה לו איך.

בסרטיו של נולאן בולטים היעדר הדיכוטומיה בין הגיבור הטוב לגיבור הרע וההעמדה של הדמויות זו מול זו, כשהדומה מובלט יותר מהשונה. ב"אינסומניה" מיטשטש הקו בין הבלש לרוצח, ב"יוקרה" הגיבורים הולכים רחוק מדי כדי להשיג את מטרתם ולעיתים לצופה קשה לדעת במי לתמוך. בתסריטם המצוין לסרט הנוכחי, האחים נולאן מציבים את באטמן מול שתי דמויות – זו של דנט וזו של הג'וקר. הקשרים בין הדמויות כה עמוקים עד שלצופה לא תמיד ברור איפה אחת מתחילה ואחרת מסתיימת. הסרט הוא לא ממש על באטמן.

במובן מסוים, באטמן נמצא בחזית רק חלק קטן מהסרט, וודאי שזה המקרה לגבי ברוס וויין. הוא נמצא שם בלית ברירה, כי אין מישהו שיחליף אותו. הוא אולי היה רוצה להיות הגיבור, אבל הוא לא. הוא האביר השחור שמחכה לאביר (על הסוס) הלבן שיחליף אותו. וזהו אותו הארווי דנט. דנט הוא האיש שאליו נשואות עיניי האזרחים הטובים של גות'אם, לא באטמן. דנט אידיאליסט, אמיץ, נלהב, הוא העתיד, הוא הפנים שאפשר לשים בפוסטר הפוליטי. ונראה שהוא אינו פגום, פגוע, בעצם פגיע, מחוץ לחוק, כפי שבאטמן מוצג לנו. דנט הוא החוק. לפחות עד שהג'וקר מגיע אליו.

כמו הבאטמן, שאת ההיסטוריה שלו אנו מכירים רק מהסרט הקודם, הג'וקר אינו שם. כלומר הוא שם, ועוד איך הוא שם, אבל הוא אינו. הוא דמות שאין לה עבר, היסטוריה, שם, רקע, סיפור. אנחנו לא יודעים עליו כלום. לא יודעים מה מטרותיו, מניעיו. בכל פעם שאנו מבינים משהו עליו, הוא מספר לנו סיפור אחר ואיננו יודעים במה להאמין. אם בכלל יש משהו, מישהו שאפשר להאמין לו. בו. ובגילומו המטריד של לדג'ר, הג'וקר הופך לנוכח-נעדר מאיים. הוא יכול להיות פעיל וקולני, אבל הוא מפחיד יותר כשהוא שקט, יושב בצד ונועץ עיניו בנעשה סביבו כמחכה למשהו שעומד לקרות. ומשהו תמיד קורה, וזה בדרך כלל משהו שהג'וקר תכנן.

מי שעומד מאחוריי ומצדדיי

המשולש הזה הופך את "האביר האפל" לסרט אינטנסיבי לא ברמת האקשן והפעילות – אם כי יש בו כמה סצנות אקשן מעולות – אלא בעיקר במורכבות הדמויות. ההנגדה וההשוואה בין דמויות הסרט יוצרות עיסוק מרתק בשאלת "מיהו גיבור?". האם הגיבור הוא זה שיכול, זה שרוצה או זה שלוקח על עצמו את הפעולה? וצדק מהו? וחוק? וגבול? כדי לנצח, אומר הג'וקר לבאטמן, תצטרך לשבור את החוקים. גם אם יש לך חוק אחד, אותו תצטרך לשבור. לא לשבור, לרסק. לשנות את תפיסת העולם.

נולאן בחר ליצור סרט שכמעט אין בו הומור. אפילו ברגעים מצחיקים כביכול (בייחוד אלה המערבים את הג'וקר) איננו יכולים לצחוק, בקושי לחייך. בעולם חמור הסבר הזה, שבו כבר אין חוק ואין סדר, אין מקום להפוגה קומית. בסרט שעוסק גם בהקרבה, בצורך להגן על יקיריך בכל מחיר – או במחיר שתהיה מוכן לשלם – וברצון האנושי להבטיח שהכל יהיה בסדר גם כשברור שזה לא נכון (קלישאה קולנועית ידועה שנעשה בה שימוש מבריק בסרט), אי אפשר להתבדח. אי אפשר לעצור לנוח רגע בעיר הזאת, שנהפכת למגרש משחקים של פושע-על.

כבמקרים רבים – של קומיקס ושל קולנוע – גות'אם היא עיר-בועה, קיימת בפני עצמה, סגורה בתוך עצמה. אין שלטון מעבר לשלטון המקומי, אין שידור מעבר לגבולות התקשורת המקומית, וכך בכל תחום אחר – התושבים, עולם הפשע, עולם החוק. וגם כאן, חוץ מגיחה מצוינת אחת מחוץ לעיר שנראית כלקוחה מסרט ג'יימס בונד (ואף עשויה ככזאת), העולם של הסרט סגור בגות'אם. אולם בסרט הזה העיר זוכה לטיפול קרוב יותר. היא כבר אינה רק מסגרת סגורה שבו שוהים הגיבורים, אלא מקום שמכיל יותר אנשים, יותר פרטים, יותר דילמות. העיר מוצגת לצופים במלוא מורכבותה, מוארת, חיה, מרהיבה. והג'וקר – כל כך לא שייך אך עושה בה כרצונו. הוא שולט בה מלמעלה, לא מפלה בין אנשים – כולם בובות במשחק שלו, אזרחים תמימים, שוטרים ופושעים, חסרי אונים מול כוחו ההרסני והנהנתן. הג'וקר משתעשע. מתעלל בתושבים, הולם בצופים. מיזנתרופ. פסיכי. חסר מטרה מעבר ללראות את עולמו בוער.

בתוהו ובוהו שנוצר כשפעילות הג'וקר עולה שלב – מהשוד הנקודתי לטרור הפרוע העירוני – כל הדמויות צריכות להתמודד עם האמונות שלהן, עם השקרים שהם מספרים ועם המסכות שהן עוטות, מפני האהובים עליהן ומפני עצמן. האם אפשר לבטוח במישהו? באטמן, דנט, גורדון – שצריך לבחון עד לאן יעז ללכת כדי לתפוס את הג'וקר – כולם נאלצים להסתכל פנימה ולבחור.

סצנת האקשן הכי טובה בסרט

ובנקודה זו עולה הסרט מדרגה. מסרט שעוסק בדמויות שחוקרות את עצמן הוא הופך לסרט על בחירה. בחירה בין טוב לרע, בין הדבר שנכון לעשות לדבר שצריך לעשות, בין עמידה בחזית לפעולה מאחורי הקלעים, בין טובה אישית לטובת הכלל. וכך הסרט חוזר לעסוק בהגדרת דמות הגיבור ותפקידו בכוח. וכצופה היושב באולם הקולנוע, קשה שלא להתחיל לשאול בעצמך את השאלות האלה ולהתערב בנעשה. אבל תשובה קלה לא תגיע מהמסך. הדמויות שעליו, ישנן או אינן, מעלות סוגיות מהותיות לז'אנר גיבורי העל. וכשעולה שאלה או כשמגיעה תשובה, צריך גם לשים לב מי אינו שם, ולחלופין מי כן שם.

התסריטאים נולאן יצרו סרט מורכב, מרשים ומעמיק, שבו דמויות מעוצבות לעילא בוחנות את בסיס ההגדרה העצמית ופורצות את גבולות החלוקה המקובלת לתפקידים ומיקומם בשרשרת הפיקוד. למרות שחלק מסצנות האקשן שבסרט קצת מקרטעות ופוגעות בקצב הסוחף והגורף של הסרט, התוצאה הסופית מעולה. ההתבוננות במיקומן של הדמויות בתוך עולמן מאפשר לסרט לעסוק גם בפחדים של הצופים. פחדים של היעלמות הגיבור הגואל, של כאוס, של אובדן שליטה, של אובדן, של שמיטת הקרקע תחת רגליהם. והסרט, כמו הדמויות, עשוי שכבות-שכבות המצטברות לכדי יצירת אמנות בוחנת והופכת קרביים ופילוסופיה. לקראת סיומו מתחיל הסרט לבחון גם את סוגיית בניית המיתוס – של הג'וקר (שאותו מגלם שחקן שאיננו), של דנט, של באטמן עצמו, בתוך עולמם ובעולמם של הצופים, פתח למצפה לנו בהמשך עלילות גות'אם. הסרט מסתיים כשבאטמן נמצא בעמדה שאולי גרועה מזו שבה התחיל. השאלה היא – גרועה למי? בטח לא לצופים. ואם לצטט את דנט, הלילה תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

פנורמה על העיר
הערה על איימקס: כידוע, הסרט מוקרן בגרסת איימקס באולם המתאים בקריון. ישנן שש סצנות בסרט שצולמו במצלמות איימקס – מצלמות גדולות ומסורבלות שדרושה החלטיות נחושה כדי להשתמש בהן בסצנות פעולה – והן אכן נראות מרשימות אף יותר על המסך הענק שבקולנוע זה. וכמובן יש את החוויה של צפייה בסרט על מסך האיימקס, הרגשת הסאונד העובר בכיסאות ופחד הגבהים שמתעורר בסצנות הצניחה החופשית מבנייני העיר. כן, זו חוויה, אבל שזה לא ירתיע אתכם מלראות את הסרט על מסך רגיל.

ותוספת בנימה אישית: חשבתי אם לכתוב על הית' לדג'ר, כלומר על מותו. גם מתאים לתימה של הביקורת, כי הוא הרי איש שאינו שם. אבל במהלך הצפייה – להפתעתי, יש לציין – לא חשבתי עליו כשראיתי את הג'וקר. כנראה הג'וקר הוא פשוט… הג'וקר. טוטאלי. טוטאל לוס.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, עיצוב, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על האיש שלא היה שם

  1. גיאחה הגיב:

    ביקורת מעולה, ואני מסכים גם עם המסקנה הקטנה והסופית בנוגע לנוכחותו של לדג'ר (בסרט ובביקורת). לדג'ר לבש בצורה כה טוטאלית את דמותו של הג'וקר, שהוא באמת לא היה שם. היה שם רק הג'וקר, לא הית לדג'ר ולא אף שחקן אחר. זו הופעה שראויה לאוסקר ולעוד ערימה נאה של פרסים, גם אם האדם בבגדי השחקן שגילם את הדמות לא יכול לגרוף את הפרסים במו ידיו. ההופעה היא זו שצריכה לזכות לכל התשבוחות הראויות, לאו דווקא האדם.

  2. eranalter הגיב:

    ביקורת נפלאה, סטיבי!

  3. סטיבי הגיב:

    תודה למגיבים!

  4. שירה הגיב:

    אני לגמרי עם גיאחה בעניין. אני נושאת עמי מטען אנטי-לדג'ר בלתי מוסבר שנגרר אחרי גם לסרט, אבל, באמת – אין מה לומר – זה היה מופלא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s