פסטיבל ירושלים 1

פסטיבלי קולנוע ישראליים תמיד גורמים לי לתהות מאיפה מגיעים כל האנשים האלה לסרטים שאף אחד לא שמע עליהם (וכנראה גם לא ישמע אחרי הפסטיבל). האם אלה חולי קולנוע שמתחבאים בחוריהם במהלך השנה ויוצאים פתאום עם פרוץ האירוע? האם הם אנשים מן היישוב שהולכים לסרטים "רגילים" ומתעניינים בקולנוע "אחר" כשיש פסטיבל מאורגן? או שזה הכל מכל… כנראה. ויש כמובן גם אורחים, מוזמנים, אורחים, ועוד כמה אורחים.

ומיד אחרי כן מגיעה תהייה נוספת – מאיפה אנשים מוצאים כוחות לראות ארבעה, חמישה סרטים פחות או יותר ברצף? או שסתם נדמה לי שזה כך, ורק חובבי הקולנוע ששורצים בפסטיבל זמן רב עושים את זה, והם כבר מורגלים. או לפחות יש בהם מספיק התלהבות ורצון לראות כמה שיותר מיבול הפסטיבל בשביל לספק אנרגיה ויכולת מנטלית לרוץ בין אולמות, לשלוף את הכרטיס הרלוונטי מהערימה במעטפה הנכונה, לחשב זמנים מדויקים (חישוב שדינו נחרץ מראש לכישלון), לסמן בצורה מסודרת מה רוצים לראות, מה מתוך זה אפשר לראות, למה אפשר להספיק ולמה הולכים במקרה שחל שיבוש בתוכניות – כמובן לאו דווקא בסדר הזה. וכשאני כותבת "בהם", אני כמובן מתכוונת "בנו".

אולי פשוט תמיד הייתי מוקפת באנשים שמשקיעים מזמנם וממרצם בתכנוני פסטיבל ואני לא מכירה משהו אחר.

אז הגעתי לירושלים בבוקר יום שישי, היום השני של הפסטיבל. לערב הפתיחה לא יכולתי להגיע. שישי בבוקר ביום המלא הראשון של הפסטיבל מתחיל ריק ומתמלא לאיטו. זה מלבב לראות המונים צובאים על אולמות ההקרנה. ואנשים מסתובבים במבנה המשופץ בין האולמות, ומקשיבים למוזיקה המנוגנת בחוץ בערב, ומדסקסים את הסרט שאך ראו.

באותו יום ראיתי ארבעה סרטים (פרטים על כולם אפשר כמובן למצוא באתר הפסטיבל):

"רד" – באנגלית יש ביטוי כזה "it does exactly what it says on the tin". יעני, עושה בדיוק את הצפוי. וזה סרט כזה. עלילה צפויה, משחק מעולה – בעיקר של בריאן קוקס בתפקיד הראשי – צילום יפה, מוזיקה יפה, כזה יפה כזה. סרט טוב, אבל לא משהו מיוחד.

"מרלון וברנדו שלי" – סרט טורקי שמתרחש בטורקיה ובאיראן מצד אחד (של הדמות הראשית) ובעיראק (של הדמות המשנית, שאותה – אהובה – הגיבורה נוסעת לפגוש). סרט שנועד מחד להראות לנו את פניהם האינדיבידואליות של אזרחים שנמצאים תחת מלחמה, מצור ושאר הגבלות שאנחנו רגילים לשמוע עליהם סטטיסטיקות, ומאידך למתוח ביקורת פוליטית על העולם היוצר מצבים כאלה ו/או מאפשר אותם. לכאורה מסופר סיפור של אומץ של אישה טורקיה, לסכן הכל כדי לפגוש את אהובה, כורדי שאינו יכול לצאת מעיראק ושולח לה קלטות וידיאו שלו שבהן הוא אומר שבקרוב ייפגשו, שלא להתייאש. אבל מה, הבנאליות של הסיפור ושל הצילום (הנוף יפה, אבל זה לא בדיוק מפתיע) וחוסר הסימפטיה כלפי הגיבורה – היא פשוט בחורה מעצבנת ומרוכזת בעצמה, ולא אמיצה ומעוררת הזדהות כפי שכנראה התכוונו – גורמים לסרט להיות שבלוני ואף מרגיז לעיתים. ובייחוד השוט האחרון, דוגמה קלאסית ל"איך לדחוף רעיון לגרון של הצופה". בקיצור, לפעמים הנופים יפים, אבל הסרט לא מוצלח.

באלאסט

"באלאסט" – סרט אמריקאי שמופץ בצורה עצמאית. סרט "מינורי", ללא מוזיקה, סגור בעולמן של כמה דמויות שהקשרים ביניהן נחשפים במהלך הסרט. סרט אינטנסיבי ורגיש, מינימליסטי ומצוין ומתיש. אני לא בטוחה למה הוא מתיש – אולי בגלל האינטנסיביות, אולי כי הוא הדמויות מרגישות כמו בסיר לחץ, או אולי אלה הוראות בימוי של "להוריד הכל" (יש חלקים שבקושי שומעים את הנאמר). למרות שהוא מעייף, זהו סרט עשוי היטב ומתגמל. מומלץ למרות הקושי המסוים בצפייה (ושימו לב: גם בלי תרגום!). זה גם סרט שאפשר להוסיף אותו לרשימת ה"נפתח בשוט נפלא" (אם זכרוני אינו מטעני) – של הילד, אחד משלושת גיבורי הסרט, נע בשדה וקבוצה ענקית של ציפורים עולה לפתע מן הקרקע, באופק, אל האוויר.

עיר הצנצנות

"מוכפש בדם" – לא יודעת איך הגיעו לשם הזה בעברית, אבל שיהיה. סרט מתח איסלנדי של בלתזר קורמאקור, שחוזר לעבוד במולדתו אחרי גיחה מוצלחת-חלקית לארה"ב. הסרטים שלו תמיד גורמים לי לתהות אם הוא שונא את איסלנד אך ממשיך לחיות וליצור בה, שונא אדם או שהקולנוע שלו הוא דרכו האכזרית-למדי להעביר ביקורת (בעיקר על מדינתו שלו, השלטונות ותפיסת העולם). כנראה חלקים מהכל. גם הסרט הזה, שבו יש טובים (?) ורעים (?) ורעים שהם לא "הרעים של הסיפור", התערבבות של אירועי עבר ואירועי הווה, מגוון דמויות וחוסר אמונה במין האנושי, או אולי בעתידו. צילום נפלא (מי בא לאיסלנד?), משוח בצבעים חיוורים (כחלחל, ירקרק) בתוך העיר, קם לתחייה באזורי הטבע והכפר, וזוהר באורות הלילה. הסיפור הבלשי – חקירת רצח – נהיה צפוי משלב מסוים, לפני שהוא מתברר לדמויות, כך שלקראת הסוף יש דווקא נפילה במתח, וגם יש התעסקות חסרת מטרה ברורה בקשר שבין הבלש ובין בתו, אבל ככלל בהחלט אהבתי את הסרט. לחובבי סיפורים בעלי תוכן אפלולי.

מחר (רביעי) על הבוקר יוקרן שוב הסרט "שנות הנעורים – אריק ניטשה חלק א", שכתב (תחת השם הבדוי אריק ניטשה – שם גיבור הסרט) לארס פון טרייר. פון טרייר גם מקריין את היצירה, והיא (כנראה, מי יודע) מהווה סוג של אוטוביוגרפיה. אוטוביוגרפיה דמיונית, נגיד, בבימויו של יאקוב תוסן, שעבד עם פון טרייר כעורך במיני-סדרה "הממלכה". הסרט הוא סיפורו של סטודנט לקולנוע צעיר, פעור וחובב צילומי עלים והיעדר נרטיב כללי שמגיע בטעות לבית ספר הזוי למדי לקולנוע. נראה הזוי, לפחות, אבל לא יותר מדי רחוק מהמציאות, למי שמכיר את הנושא. זה סרט מצחיק ומלא אנקדוטות (גם אם לקראת הסוף הוא מתחיל להימרח קצת, עד למסקנה הפון טריירית הבלתי נמנעת), וודאי ישעשע במיוחד סטודנטים לקולנוע שיזדהו עם המוצג על המסך. בעצם אולי זה גם יעציב אותם. בסרט משולבים קטעים מיצירות מוקדמות מאוד של פון טרייר והוא מסתיים בהתייחסות ישירה ביותר לטרילוגיה הנוכחית (והבלתי גמורה בינתיים) שלו. מומלץ.

המשך יבוא…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, אישי, ביקורת, הקרנה, ישראלי, פסטיבל, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s