פוסט פוסט טרום-פסטיבל חלק ב'

והמשך הדיווח מהקרנות סוף השבוע…

היום השני:

"בעיר של סילביה" / חוזה לואיס גרין (לינק) – זהו אחד מצמד סרטים של הבמאי הספרדי שמוקרנים בפסטיבל (זה השני, אני מקווה לתפוס אותו במהלך הפסטיבל עצמו, ואנסה לצפות בזמן הקרוב גם בסרט הזה). סרט שתקני, לא ממש תיעודי אבל כמעט לא עלילתי. סרט על התבוננות. וספציפית, התבוננות בנשים. התבוננות, מעקב (תרתי משמע), בחינה. אישית, והייתי בדעת מיעוט, הרגשתי שחלק מהסצנות ארוך מדי. עם כל הכבוד להתבוננות – ואני מהמתבוננים בעצמי – צריך קצת גיוון. בשלב מוקדם למדי, כשעוד לא היה לי ברור לאן הסרט הולך, חשבתי שאני בדרך הבטוחה לשעמום, ואי אפשר להגיד שאני מהמשתעממים בסוג כזה של קולנוע. אבל אחרי המכשול הזה, ככל שהסרט התקדם, הגיוון גדל וסגנון הסרט נשאר, ואני חזרתי לשקוע באהבה של הבמאי – ושל הגיבור האנונימי – כלפי הדמויות, הרחובות, הסביבה שאותה הוא מצלם/מצייר. במרחק של יומיים מההקרנה, אותו קטע שהרחיק אותי מהסרט נעלם, ונשאר לי רק הרושם של סרט מלא קסם ומרגש, וזיכרון של דימויים שחוקרים/בוחנים/בוהים כמוני, כמו "גיבור" הסרט וכמו גרין שמים לב אליהם, ועכשיו גם הצופים בסרט.

"חיים מודרניים" / ריימון דפארדון (לינק) – החלק השלישי בטרילוגיה (בינתיים) של דפארדון על חיי איכרים. בסרט הזה הוא חוזר שוב לגיבורי סרטיו הקודמים. הוא מצלם בעצמו את הסרט, שואל שאלות, מתעניין באנשים שיצר איתם קשרים אישיים עזים. הסרט מלבב בתחילתו, וככל שמתקדמים הוא נהיה בעיקר עצוב. זה סרט על אובדן של דור, אובדן של דרך חיים, כשהמבוגרים כבר אינם יכולים לקיים אותה והצעירים אינם רוצים או שרוצים אך אינם מצליחים, מסיבות כלכליות. היעלמות של שפה, מנהגים, שיטה, עולם. הסרט לאקוני למדי, לעיתים גולש לטכני ולכן קצת קשה להיות מרותקים אליו לכל אורכו, הוא אפילו נדמה רפטטיבי לפרקים. המוזיקה וצילומי התנועה בדרכים מבנים מסגרת של עולם שתכף כבר לא יהיה. ומילא שלא ימשיכו את דרך החיים הזו שהיתה נפוצה פעם, יותר מצער שאין מי שיזכור. ודפארדון בעצמו אומר זאת – הוא עושה את הסרט כדי לזכור, כדי שהוא ואחרים יזכרו ויוכלו להיזכר, כי אין אפשרות אחרת. שניצר דווקא אהב מאוד.

"מפגשים בסוף העולם" / ורנר הרצוג (לינק) – בחירה מצוינת לסיום אירוע ההקרנות. הרצוג הזה, יא אללה איתו, לא משנה על מה הוא עושה את הסרט, פשוט יוצא לו נפלא, כי הוא בעצם לא עוסק בנושא הסרט על הנייר, אלא ברוח האדם, באותה נפש אנושית חמקמקה ורב גונית. בליווי הקריינות המלבבת, המדויקת והאירונית-לעיתים של הרצוג עצמו, הסרט הזה, המספר על החוקרים, העובדים ושאר המאכלסים את תחנת המחקר שבקצה הדרומי של העולם, יוצר מסמך משעשע ומודע לעצמו – כהרגלו של הבמאי – הכולל צילומים מרהיבים, סיפורים מרתקים (ויוצאי דופן, כמובן, מי כבר יגיע לקצה העולם?), רגעי שטות ורגעים נוגעים. בהיותי מי שאני, הסרט הזה חיזק את הרגשתי שהעולם יסתדר טוב, אפילו טוב יותר, בלעדינו. בשביל מה צריך את המין האנושי להרוס את העולם היפהפה הזה? בשביל מה אנחנו צריכים לדעת את כל הדברים האלה שחוקרים שם? אבל מול כל המראות המרשימים והמרגשים שיש בסרט, חייבים גם לתהות אם בלעדינו יהיה מי שיעריך את כל היופי הזה. ומעבר לכל זה, הראיון עם חוקר הפינגווינים הוא כנראה הקטע הכי מצחיק שיוקרן בפסטיבל השנה, ולא משנה מה יש בסרטים אחרים. זה היה פשוט קורע.

אנטארקטיקה, כמובן

ולסיום, בלי קשר להקרנות המוקדמות: המלצתי בעבר על "Into the Wild" של שון פן. כבר ראיתי אותו, אפילו על מסך גדול, אבל בהחלט אשתדל לראות אותו שוב בפסטיבל. מומלץ ביותר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, ביקורת, הקרנה, ישראלי, פסטיבל, צחוקים, צילום, צרפתי, קולנוע, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s