פוסט פוסט טרום-פסטיבל חלק א'

סופשבוע הפריוויו (או: פריביו וויקאנד, או שילוב כלשהו בין הגרסאות) נערך ביומיים האחרונים בסינמטק ירושלים המשתפץ לקראת פסטיבל הקולנוע. לתוהים, מדובר בהקרנה רצופה של כמה וכמה סרטים (לעיתים במקביל) ממגוון ההיצע (המרשים) שיש לאירוע המתקרב להציע. על שיפצורי האולמות קראו כאן.

מרתון סרטים זה כיף אך מעייף. ואלה רשמיי:

היום הראשון:

"שגרה מבצעית" / ארול מוריס (לינק) – טוב, זה סרט של ארול מוריס. עיסוק במשמעות ובפרשנות של תמונה, צילום, סרט, עדות, שחזור. נוכחות מינימלית של המראיין ומקסימלית של המרואיין, בלי לשפוט, לתת לאדם להגיד מה שיש לו להגיד (גם אם זה לא מוציא אותו טוב). הפעם מוריס מספר את סיפורן של התמונות המפורסמות שצולמו בכלא אבו גרייב בעיראק. הוא מראיין את אנשי ונשות הצבא המעורבים, חוקרים ומומחים. ולמרות חיבתי לסרטי הבמאי, איכשהו הסרט לא ריתק אותי. אולי ההתפתחות האיטית של סיפור שבעצם לא קרה כל כך לאט, אולי חוסר היכולת להזדהות עם מי מהמעורבים. הסרט לא חידש לי דבר חוץ מעוד פרטים על האירועים. כנראה העובדה שהאמביוולנטיות של הנושא כבר היתה ידועה ומוכרת מראש (מצד אחד – צעירים פעורים במצב מלחמה מתמיד, מצד שני – איך הם יכולים לעשות את זה בכלל) מנעה ממני להתעניין במיוחד. סרט טוב, אבל ארוך מדי וציפיתי ליותר.

"אגם טאהו" / פרננדו איימבקה (לינק) – סרט בקצב איטי יחסית, מה שאוהבים לכנות "סרט קטן", על אנשים רגילים, סיטואציות שקטות. הסרט הזה מתחיל טוב, מכניס אותך לסיפור לאט, ומתפתח הרבה יותר ברמה הרגשית מאשר ברמה העלילתית, אך השפה הקולנועית שלו הפריעה לי ככל שהסרט התקדם. הבמאי משתמש הרבה בפייד אאוט – המסך הופך לשחור ברגעים מסוימים, לעיתים רגעים ארוכים של סאונד ללא תמונה. ובשימוש מושכל זה יכול להיות כלי נהדר להפוך את עולמו הפנימי של הנער, הדמות הראשית, לנגיש לצופה. אבל כאן הרגשתי שהטיימינג של הפייד אאוט האלה היה צולע, אפילו תלוש וחסר הסבר לעיתים. וזה מאוד הפריע לי להתחבר ולהזדהות, מנע ממני את האימפקט הרגשי והמעורבות שבאמת רציתי, כי היו בסרט קטעים יפהפיים (בייחוד עם הזקן הרגזן וכלבו). פספוס בגלל עניין של תזמון.

"שביל החלב" / בנדק פליגאוף (לינק) – סרט ממש נפלא. מאוד אהבתי את סרטו הקודם, "דילר", ושמחתי לגלות עוד יצירה מופתית מהבמאי ההונגרי הזה, שנדמה שהוא מצליח לדבוק באיזה חזון קולנועי שיצר לעצמו (והצליח גם להבריח מהאולם את רוב הצופים. הפסד שלהם). הסרט מורכב מאוסף סצנות ללא מילים, כל אחת היא שוט ארוך שצולם במצלמה סטטית. רואים בהן אנשים, סיטואציות, אפשר להגיד בשורה-שתיים מה קורה בכל סצנה אבל זה לא כל כך רלוונטי לתיאור הסרט. אין סיבה לחפש נרטיב כולל, גם אם אפשר למצוא איזשהו הקשר של מעגל היממה, האנושות, הפעולה. הסרט הזה הוא בחינה של קולנוע – כביכול בלי צילום, הוא גורם לצופה לבחון דברים אחרים. עבודת סאונד מדהימה, עיצוב מופלא, יופי וצבעוניות ורגש. צריך לשים לב לכל מה שקורה ברקע (בייחוד בסצנה המעולה עם האופניים – ראו תמונה למטה – שמגיעה מוקדם יחסית בסרט). לחפש את הפרטים בפריים. להפעיל את החושים. נבנה אפילו מתח מסוים כשלא יודעים מה עומד לקרות, איך האנשים והחפצים הנכנסים והיוצאים מהפריים המקובע קשורים זה לזה, ללוקיישן, למתרחש, אפילו שיודעים שהכל מינורי ולא הולך לפרוץ פה איזה אקשן. ולמרות הנינוחות היחסית של הזמן בפריים, בסרט, יש בהחלט התרחשות. ויש מחזוריות, יש יום ולילה, לידה ומוות, מבוגרים וילדים, שמחה ועצב. חיים. לא רוצים להסיט את העיניים מהתמונה, אבל מריצים אותן קדימה ואחורה, הצידה וחזרה. לעיתים רוצים להסיט דווקא את המצלמה, קצת מחוץ לפריים, רק לראות עוד קצת. משהו מיוחד קורה בסרט הזה. נפלא, כבר אמרתי?

"הרודף" / נא הונג-ג'ין (לינק) – סרט פשע קוריאני מצוין. סיפור של מרדף נגד הזמן למציאת רוצח סדרתי. הוא מתחיל יחסית בקלילות – עד כמה שאפשר בסיטואציה הנתונה – אבל עם התקדמות העלילה מינון ההומור יורד ומינוני האלימות והלחץ עולים. סרט אינטנסיבי ולופת, מצולם היטב, קלאוסטרופובי, מרובה דמויות וכיוונים למרות שיש גיבור ברור, שאיתו חווה הצופה את התסכול, העומס, האשמה והצורך להציל ולכפר. ראו הוזהרתם – בעיקר את התסכול (והאלימות המתלווה אליו), שנובע גם מכך שהצופה יודע יותר מהדמויות. השוט האחרון בסרט קצת תמוה, אבל הוא לא פוגע בעוצמה של הסרט החזק הזה.

בכמה מההקרנות הוקרנו גם סרטים קצרים מתוך תוכניות הפסטיבל. "גברת טוטלי-פוטלי" היה אנימציה קצרה ומוזרה למדי על רכבת שמובילה ל… בלי ספוילר. האנימציה היתה מרשימה, בייחוד בעיצוב פניה של הגברת שבכותרת, אבל ההתרחשות לא דיברה אליי. "החיים קשים" היה מתוך תוכנית הדור הבא של הקולנוע הרומני, סיפור שהחל מעניין אבל איבד גובה בהמשך, אולי ארוך ומפורט מדי, אולי מנסה להפתיע גם כשהפואנטה הובנה. "פגשתי את הניבתן" היה מקסים, והנה לינק. "מגאטרון", עוד רומני קצר, היה מוצלח למדי, אך הסתיים בפתאומיות קצרת רוח.

בחירת הסרטים שהוקרנו במהלך סוף השבוע היתה מוצלחת למדי בעיניי – הרי תמיד יש משהו שקיווית שיהיה ולא היה, או שני סרטים שרצית לראות ומוקרנים במקביל ("טבע דומם" הוקרן מול "שביל החלב" לצערי) – ובאופן כללי באמת היה מה לראות. כאמור, כמו בפסטיבל.

ומחר – דיווחי היום השני…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, אנימציה, ביקורת, בקרוב, הקרנה, ישראלי, פסטיבל, פריים, צילום, צרפתי, קולנוע, קצרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s