It's More A Question of the Way of Looking at Reality

מהיום עד ה-12/4/08 מתקיים בסינמטק ת"א פסטיבל דוקאביב, שבמסגרתו יוקרנו סרטים תיעודיים רבים, חלקם הגדול בהקרנות יחידות על המסך הגדול בישראל. בפסטיבל יוקרנו בין היתר סרטו של מרטין סקורסזי על הרולינג סטונס (קראו על הסרט כאן) בבכורה ישראלית (אם לא כוללים את ההקרנה לעיתונאים, שתתקיים קודם…), סרטה של ברברה לייבוביץ על אחותה אנני, הצלמת המצוינת (והמפורסמת), סרטו של גרנט ג'י על להקת ג'וי דיוויז'ן ואוסף סרטים דוקומנטריים של קז'ישטוף קישלובסקי, שמחווה לו נערכת בנפרד החודש בסינמטק.

אבל לא לשם אלה התכנסתי כאן היום, אלא כדי לדבר על הבמאי הדוקומנטרי הצרפתי ניקולא פיליבר, שמחווה (לא שלמה אך מכובדת) נערכת לכבודו במסגרת דוקאביב. פיליבר ביים את סרטו הראשון ב-1978 ביחד עם ז'ראר מורדייה (ראו בהמשך). את סרטו הבא ביים רק ב-1988, אחרי עיסוקים קולנועיים שונים ואחרי שנסע לסין על מנת לעבוד עם יוריס איוונס, הבמאי הדוקומנטרי החשוב, על סרטו האחרון "סיפור הרוח". בפסטיבל יוקרנו חמישה מסרטיו, שחלקם לא נראו כבר מזמן על מסכינו. וחבל, מכיוון שסרטיו מקסימים, מרתקים ונוגעים ללב.

ניקולא פיליבר

"בארץ החירשים" (1992) הוא האהוב עליי מבין סרטיו של פיליבר. יש לי חולשה לא קטנה לשפת הסימנים (לשפות בכלל, אבל גם לזו, אע"פ שהיא כמובן לא שפה מדוברת במובן הווקאלי), והסרט הזה שבה אותי מהרגע הראשון. בסרט עוקב פיליבר בדרכו השקטה והרגישה אחרי כמה אנשים לקויי שמיעה, אנשים שונים לחלוטין זה מזה, ילדים ומבוגרים בשלבי חיים שונים, ומצליח להכניס את הצופה (השומע) לעולמם. במיוחד זכורה לי סצנה בה כמה מגיבורי הסרט עוסקים בעובדה ששפות הסימנים השונות די דומות זו לזו, וחירשים יכולים לתקשר זה עם זה בקלות רבה הרבה יותר מאנשים שומעים כאשר הם נמצאים בארץ שאת שפתה אינם דוברים. בעצם, זו כמעט שפה אוניברסלית (מלבד מכשול המבנה הדקדוקי, שאפשר להתגבר עליו במאמץ קטן יחסית), כי הרי גם אנשים שומעים יכולים ללמוד אותה ולהשתמש בה. וכן, אפשר גם לנגן מוזיקה בלי סאונד ולשמוע בלי צלילים. סרט מעורר השראה, שעוסק בשפה, בתקשורת, באמנות, בנורמליות ובהגדרה עצמית לא פחות מבחירשות. ומאחר שחלק גדול מהסרט מועבר בעצם בשפת סימנים, לפעמים הצופה מרגיש אפילו שהוא זה שלא שומע, שלא מבין את הנאמר, אע"פ שכביכול הוא זה ה"רגיל".

בארץ החירשים

"הלובר – העיר התחתית" (1990) הוא מעקב אחר השיפוצים הנרחבים במוזיאון הלובר, במהלכם היה סגור לקהל, והפעילות לקראת הקמת תערוכות חדשות ומחודשות, על כל האנשים המעורבים, מהבוסים למתכננים, מחוקרי האמנות לסבלים. הסרט מציג לנו את מאחורי הקלעים של המוזיאון, את עובדיו ואת המנגנון המפעיל אותו, חשיפה שאיננו זוכים לה לעתים קרובות ושגורמת לנו להעריך הרבה יותר את כל ההשקעה, האכפתיות והמומחיות המתבטאות במשימה מרשימה שכזו. וכמובן, אפשר לראות איך מוזיאון נראה כשהוא ריק ממבקרים (ולעתים גם מיצירות אמנות).

הלובר

את "פעלים למתחילים" כנראה אין צורך להציג יותר מדי. זהו סרטו הידוע ביותר של פיליבר, בוודאי בארץ, והוא עוסק במורה כפרי ובכיתתו, בה לומדים יחד ילדים בגילאי בי"ס יסודי וחטיבת ביניים. הסרט, כמובן, עוסק גם בגעגועים לעולם פשוט יותר ובהיעלמותו של אותו "עולם ישן" אל מול האורבינזציה והמודרניזציה של צרפת, רגע לפני שהוא נשאר רק זיכרון.

את שני הסרטים הנוספים של פיליבר שיוקרנו בדוקאביב טרם זכיתי לראות. "כל דבר קטן" (1996) עוקב אחר ההכנות להצגת תיאטרון המועלית על ידי חוסים במוסד פסיכיאטרי הממוקם בטירה בעמק הלואר, וכהרגלו של פיליבר, הסרט עוסק באנושיות, בנורמליות ובדרך בה אנו תופסים אנשים שונים מאיתנו. בסרטו האחרון נכון לעכשיו, "בחזרה לנורמנדי" (2007), שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון ובערוץ יס דוקו, חוזר פיליבר לזירת הצילומים של הסרט "אני, פייר ריבייר, רצחתי את אמי, אחותי ואחי…" מ-1976, בו שימש עוזר במאי/צלם לרנה אליו, במאי הסרט ההוא שהתבסס על אירועים אמיתיים. בנורמנדי פוגש פיליבר את המשתתפים באותו סרט, שהיו ברובם המוחלט שחקנים לא מקצועיים. הוא בוחן את השפעת ההשתתפות בסרט על חייהם, תוך התבוננות על חייהם כיום ועל השינויים שעברה סביבתם ב-30 השנים שעברו מאז נפגשו לאחרונה, ועוסק בקולנוע, בזיכרון ובהשפעות הזמן.

בחזרה לנורמנדי

סרטו הראשון של פיליבר, "קולו של הבוס שלו" (קשה מאוד לתרגם את הרב-משמעות שבשם המקורי, La Voix de son maître, בו המילה האחרונה פירושה גם "אדונו" וגם "מאסטר" ואולי עוד כמה דברים), לא יוקרן בפסטיבל אך ניתן להשיגו בדי.וי.די. בסרט מרואיינים כמה ממנכ"לי החברות המסחריות הגדולות בצרפת, והם מספרים למצלמה, בפתיחות שרמתה משתנה מאדם לאדם, אודות מקצועם ומה שהוא דורש מהם כמנהלים של קונגלומרטים המעסיקים אלפי אנשים לפחות. זה לא הסרט שהייתי מקרינה להיכרות ראשונה עם פיליבר, מאחר שהוא דומה רק חלקית לסגנונו המאוחר יותר (וכאמור, נעשה בשיתוף עם במאי אחר). הסרט פדגוגי יחסית, יבש לעתים, ובוודאי יגרור את התיאור "משעמם" מרוב הצופים. למרות זאת, הוא מעלה תובנות מרתקות על כוח, מעמד, איגודים, כלכלה ויחסי חברה-שלטון-פוליטיקה.

לאתר הרשמי של פיליבר (בצרפתית) לחצו כאן.

ואפרופו סינמטק: "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" הנפלא, שכבר המלצתי עליו, יוקרן באולם 2 ארבע פעמים נוספות בשבוע שאחרי דוקאביב; ב-23/4 (חוה"מ פסח) יוקרנו באולם 1 כמה מסרטי "הרגישות החדשה", תנועת הסרטים האישיים שנעשו בארץ בשנות השישים והשבעים והושפעו מהקולנוע האישי שנעשה באותה תקופה באירופה, בייחוד בצרפת: "חור בלבנה" של אורי זוהר, "הגלולה" של דוד פרלוב, "איריס" של דוד גרינברג, "השמלה" של ג'אד נאמן ו"מקרה אישה" של ז'אק קתמור.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, אישי, הקרנה, ישראלי, פסטיבל, צילום, צרפתי, קולנוע, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על It's More A Question of the Way of Looking at Reality

  1. אורי הגיב:

    רשימה מעניינת סטיבי, אני אנסה גם לתפוס משהו מפיליבר. ובלי קשר, איריס הוא אחד הסרטים הישראלים שאני הכי אוהב.

  2. סטיבי הגיב:

    תודה אורי. ואצלי "איריס" הוא דווקא היחיד מהרשימה שטרם ראיתי. אני בהחלט אנסה לתפוס אותו בהקרנה הזו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s