פוסט הספדים

הבמאי והתסריטאי אנתוני מינגלה מת כבר לפני שבועיים וחצי. לאחרונה נתקלתי בו דווקא בתפקיד קטן, כמעט נסתר, בסוף של הסרט "כפרה" (ספוילר רציני למי שלא ראה/קרא). הוא לא ביים כל כך הרבה סרטים, אבל הצליח לו. אני לא אוהבת את "הפצוע האנגלי", כנראה סרטו הידוע ביותר וזוכה אוסקרים מרובים. עבורי הוא השאיר אחריו שניים חשובים: המותחן המצוין "הכשרון של מר ריפלי" והדרמה הרומנטית המקסימה "Truly Madly Deeply", שפעם היה אפשר לראות בערוץ הולמרק או ב-MGM, עם ג'ולייט סטיבנסון (הספד שכתבה למינגלה אפשר לקרוא כאן), אלן ריקמן ומייקל מלוני. כשבוע לאחר מותו הוקרן בבריטניה סרט טלוויזיה חדש שכתב וביים, וגם היה לו חלק באנתולוגיה "New York, I Love You" שמצטלמת בימים אלה.

זה העיבוד שעשה מינגלה ל"Play" של סמואל בקט, עם סטיבנסון, ריקמן וקריסטין סקוט-תומאס:

ריצ'רד ווידמרק, לעומת זאת, כבר די מזמן לא היה בתודעה הציבורית. אבל "בזמנו" הוא היה שחקן מוכר ואהוב, שהתמחה בתפקידים של פושעים אפלוליים בסרטי פילם-נואר. או לפחות כך זוכרים אותו, מאחר שהקריירה שלו הייתה מגוונת יותר, מסוף שנות הארבעים עד סוף שנות השבעים (בעיקר). זהו הטריילר לאחד מסרטיו הידועים והטובים ביותר, "Night and the City":

ז'ול דאסן ביים את הסרט הנ"ל, ומת בגיל 96 ביום שני, שבוע אחרי ווידמרק. כאן אפשר למצוא כתבה עליו משנת 2000. דאסן נולד כג'וליוס דאסן בארה"ב וביים שם כמה סרטי פילם-נואר קלאסיים, חובה לחובבי הז'אנר. הוא הוכנס ל"רשימה השחורה" ועבר לצרפת, שם המשיך לעבוד כבמאי, למשל בסרט הנפלא "ריפיפי" (סליחה על הדיבוב). אח"כ עבר ליוון, שם ביים וכתב בין השאר את "Never on Sunday" זוכה האוסקר ופרס השחקנית בקאן לאשתו, מלינה מרקורי (דאסן כיכב בסרט לצידה). אפשר לתפוס את הסרט הזה מדי פעם בערוץ MGM. הוא אמנם התיישן, אבל עדיין שומר על הרבה מהקסם שלו:

[אם כבר הזכרתי את MGM: ערוץ TCM הזמין רק למנויי יס מקרין בימים הקרובים כמה סרטים שתמיד הוקרנו ב-MGM אבל לאו דווקא בזמן האחרון, כדאי לשים לב]

את פול ארתור, לעומת זאת, לא הכרתי. הוא היה תאורטיקן קולנוע שלימד ב-NYU/Tisch ועסק בעיקר בקולנוע אוונגארד ובקולנוע תיעודי. כאן אפשר לקרוא הספד עליו מהניו יורק טיימס, וכאן על עבודתו (יש גם עדכון מעניין בסוף המאמר). במגזין ArtForum אפשר לקרוא כתבה טריה של ארתור על סרטו החדש של ארול מוריס, שהיה מועמד לפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון (אבל זכה בדב הכסף – פרס חבר השופטים).

מוסקו אלקלעי היה שחקן ותיק ומוכר במחוזותינו, בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. כאן הספד אחד מיני רבים. אני זוכרת אותו בעיקר מסרטיו של אפרים קישון, ובמיוחד מ"תעלת בלאומילך" המופתי:

אבל בלא ספק המוות שהכי נגע לליבי היה זה של שוש עטרי. מאז אמש אפשר לקרוא הרבה הספדים של אנשים בסביבות גילי, אנשים שגדלו בשנות השמונים (והתשעים) וזוכרים היטב את תוכניתה המיתולוגית (אבל באמת) "חדש, חדיש ומחודש", ברשת ג' הטרום-עברית-בלבד. הרגשתי שמה שאכתוב פשוט יחזור על מה שאמרו כבר לפניי, אז הנה דבריהם של ניב הדס ושל עידן אלתרמן, וגם הספד ממומי לוי, שהיה גם אחיינה של שוש עטרי. וכאן, קטע שעדיף לא להציגו סתם כך במילים:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, הספד, חדשות, טלוויזיה, ישראלי, מוזיקה, נוסטלגיה, קולנוע, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על פוסט הספדים

  1. רותם הגיב:

    אההה!
    פורטיס עם שיער?
    לא ידעתי שיש חיה כזו!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s