זרם אסוציאציות ליום שישי קיצי

השיר הזה מושלם:

והנה גם גרסה טריה מהופעה חיה:

מאז יצא השיר, לפני יותר מעשור, הביטוי sputter out שימש ביני לבין עצמי תיאור מדויק להפליא של ההתפרקות הזו. ההגדרה המילונית של הצירוף היא 'לדעוך בקול פצפוצים'. תיאור יוצא דופן אך מאוד אמיתי של ההרגשה הזו, שהיא כמעט פיזית (בדמיון, בראש, לא במציאות). כשהשיר יצא הבנתי באופן כללי למה הכוונה, אבל לא הכרתי את ההרגשה. היום אני מכירה אותה היטב.

באמצע השיר אני נוטה להיזכר בסרט "ספר החיים" של האל הארטלי.

JESUS AND HIS LAWYER ARE COMING BACK

אם זכרוני אינו מטעני, הסרט הזה הוצג פעם מזמן בסינמטקים, במסגרת מעין פסטיבל "סוף המילניום".

בפסטיבל הזה הוקרן גם הסרט "הלילה האחרון" של דון מק'קלר. מק'קלר הקנדי הגיע להקרנות בארץ, והצטערתי שלא הלכתי לראות אותו. כשצפיתי בסרט מאוחר יותר, הוא מאוד מצא חן בעיניי. הוא מצא חן בעיניי גם בצפייה חוזרת, אבל לא ראיתי אותו מזמן.

(הקטע השני הוא המשך ישיר לראשון, ולמי שהעלה אותם יש איתי חוסר הסכמה ברור בנושא מהו טריילר)

ראיתי השבוע את "My Blueberry Nights", סרטו החדש של וונג קאר-וואי. יש בו מעין סיפור מסגרת לא וונג-י באופטימיות שבו, באמונה שבו, אבל בדרך פוגשת הדמות הראשית את דעתו המוכרת והוותיקה של וונג על אהבה והיכולת לאהוב. למעשה, גרסה אפילו שלילית יותר מבסרטיו האחרונים. נוצר קונפליקט פנימי. לא אפרט כדי לא לחשוף יותר מדי פרטים מהסרט, אבל יש שם הרבה כאב ושברון לב. לבבות שבורים, יותר נכון. היה לי קשה אישית בחלקים מסוימים של הסרט (שהוא סרט טוב, לא נפלא, אבל כצפוי מצולם נפלא). הזדהיתי יותר מדי. תקופה שכזו אצלי.

[הפסקה קלה בזרם המחשבות: בארה"ב יוצאים בימים אלה בהפצה מוגבלת סרטו של וונג, Snow Angels של דיוויד גורדון גרין ו-Paranoid Park של גאס ואן סאנט, אותו צילם כריסטופר דויל, לשעבר צלמו הקבוע של וונג. שיח על לפחות אחד משלושת הסרטים אפשר למצוא פחות או יותר בכל אתר ובלוג קולנוע, כולל בשלושה חלקים ועם ספוילרים, כמובן, כאן: 1 2 3 .]

אחד מהלילות האלו

זה הוביל אותי לכל מיני מחשבות על החיים, ועל אהבה, ועל תקשורת ומשמעות המילים ומשמעות האופן בו מבטאים אותן. וכאב, חד-צדדיות ודו-צדדיות, התרחקות, פרידות, ניתוקים, דברים שהיו, דברים שאינם, שינויים, התקדמות, התגברות, דברים שישנם.

זה הוביל אותי לחשוב על דברים שקרו בזמן הזה לפני שנה. זה לא שאני תמיד מסתכלת אחורה לראות מה היה לפני כך-וכך-זמן ומשווה. פשוט בדיוק היום לפני שנתיים "אקו אנד דה באנימן" הופיעו הופעה נהדרת בתל-אביב. דויד פרץ כתב עליה כאן. התמונות הכהות שם שלי (בלי פלש, וגם להפתעתי נגמרו לי הבטריות די בתחילת ההופעה, אז לא היה יותר מדי מבחר. אפשר למצוא עוד כתיבה ותמונות בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בווי-נט). פגשתי שם הרבה אנשים טובים. עם חלקם הגדול אני בקשר אינטרנטי-לרוב, נפגשים מדי פעם "במציאות" בהופעות ובאירועים. היה ערב מוצלח במיוחד, גם בזכות החברה מסביב. היה שם גם מישהו שהכרתי לא הרבה זמן לפני כן, שכבר חשבתי שהוא מוצא חן בעיניי כאדם; היום אנחנו קרובים מאוד, והוא מעניק לי תמיכה חיונית באותן תקופות שכאלה אצלי. לפני שנה כמעט באותו תאריך חגגנו את חג פורים, וזה כלל מסיבת תחפושות (ליקוי ירח מלא כבונוס) והשתובבות מסוימת אחריה (זה לא היה בגלל אלכוהול, חבר'ה). היה כיף. לפני המסיבה, את רוב היום ביליתי בהכנת דיסק אוסף למישהו. סתם, כי התחשק לי. ליתר דיוק, בער לי. זה היה אוסף של שירים שאני אוהבת, בכוונה רק שירים בעברית, ושביטאו במידה רבה את השקפת העולם שלי על הדברים שכתבתי קודם שהעסיקו את מחשבותיי בימים האחרונים. אולי אפרסם את הרשימה מתישהו. וכל מה שקרה מאז, לטוב ולרע, לימד אותי הרבה על הדברים הנ"ל. כמו במחשבות של כולנו, יש דברים שהייתי מעדיפה שהיו קורים אחרת, יש דברים שהייתי צריכה להגיד ולא אמרתי, יש דברים שאמרתי ולא הייתי צריכה להגיד. ויש דברים שעוד ישתנו, והנה כבר התחילו לארגן את מסיבת חג הפורים המתקרב.

ושום דבר הוא לא סוף העולם.

(וגם כאן)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, בקרוב, הופעה, לינקים, מוזיקה, פסטיבל, צילום, קולנוע, קליפ, קצרים, ראיון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על זרם אסוציאציות ליום שישי קיצי

  1. רותם הגיב:

    אני חיכיתי לסרט הזה("הלילה האחרון" – לוונג קאר וואי לא חיכיתי, וממש לא התאכזבתי) הרבה, וכמו שקורה הרבה כשמחכים למשהו, קצת מתאכזבים.

  2. פבלו הגיב:

    "הלילה האחרון" סרט מאוד יפה. לסרט החדש של וונג קאר ווי ממש התחברתי, גם אני. זאת אומרת, היה לי מוזר לראות סגנון של וונג כשמדברים אנגלית, בהתחלה כל הזמן דמיינתי שהדמויות מדברות קנטונזית. איך יכול להיות שג'וד לאו מגלם דמות שברור שהיה מגלם אותה טוני לאונג? וכו'. אבל אז הסתגלתי, קיבלתי, נכנסתי לסרט. ולמעט כמה סצנות שהרגשתי זיוף בגלל הדיאלוגים וכו', היה סרט נהדר. יפה, מלא רגש, כמו כל הסרטים של וונג. דרך אגב, כדי להיות ספציפי, למרות יופייה המהמם, ומעורר קנאה של רייצ'ל וייז, את הקטעים איתה (בסוף הסיפור… בלי לגלות ספוילרים), ממש לא אהבתי. חשבתי שהיא מגזימה במשחק. אבל בתחילת הסיפור שלה, כשהיא מופיעה בסלו מושן, קשה שלא להתפעם ולקלל בשקט את דארן אהרונופסקי, הלאקי באסטרד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s