גונדרי לסופשבוע 2#: אז איך הסרט

(איפשהו בהמשך יש פירוט שאפשר לכנות אותו ספוילר למי שלא רוצה לדעת כלום על התנהלות העלילה)

הורדתי ציפיות לקראת הסרט. וקיבלתי בערך מה שחשבתי שאקבל, אז אני לא יכולה להגיד שהתאכזבתי. הבעיה בכך היא שכאמור, הורדתי ציפיות. לקראת סרט של מישל גונדרי (שקשה לפספס את דעתי החיובית עליו). והסרט הזה הוא פיספוס אדיר.

סרטו הקודם, "מדעי החלום", היה הסרט העלילתי הראשון שגונדרי כתב ולא התסריטאי צ'רלי קאופמן. זה היה סרט לא רע, אבל לא טוב כסרטיו הקודמים. "קדימה, תריץ אחורה" הוא סרט לא טוב. באופן מדויק יותר, הוא מתחיל טוב ונגמר רע.

כי זה סרט עקר. וככזה, הסיפור והדמויות הופכים שבלוניים ומחווירים לעומת שעשועי הדמיון וההמצאה.

גונדרי ידוע בדמיונו וביכולתו להפוך אותו לחווייה ויזואלית. אבל כנראה בלי תסריטאי שאינו הוא-עצמו, קשה לו להעביר את הרגשות והרגישויות שלו למילים ולמסך בפי שחקניו ודמויותיו. כן, ג'ק בלק מצחיק. מוס דף גם, כשנותנים לו. ושניהם מצוינים בתפקידיהם. דני גלובר מצליח לצאת דני "מלך" גלובר למרות אנמיות הדמות שהוא מגלם. והרעיון של כל-אחד-יכול קוסם לנו, חובבי הקולנוע. התחלת הסרט מבטיחה ומשעשעת, אבל זה מידרדר די מהר. כי למרות ההנאה מהסצינות שג'רי ומייק משחזרים מול עינינו, הסרט חסר את מה שהציל את "מדעי החלום": הרגש.

וכך מתקבל סרט שמתחיל כסיפור בעל פוטנציאל סאטירי ואפילו מחאתי, שהופך לסדרה ארוכה של צילומים משעשעים של שיחזורי סצינות ידועות, במהלכה אנו נזכרים ביכולת ההמצאה של גונדרי, בכשרונו ובאהבתו לקולנוע, וגם באהבתנו שלנו למדיום הזה, שאין כמוהו. אך כשחוזרים לעלילת הסרט, מגלים שאין שם הרבה חוץ מהשיחזורים האלה. נשכחו הדמויות, נשכח סיפורן, נשכחה המערכה הראשונה של הסרט, עניין קצת בעייתי מאחר שאלה לא אמורים להיות תירוץ או מסגרת חיוורת לכיף שהיה באמצע. וכך המערכה האחרונה של הסרט מתקדמת לה באופן צפוי ומחושב, קר. את הסרט המיוצר במהלך המערכה ראינו ברובו כבר בהתחלת הסרט, בלי לדעת מהו. אבל בשלב הראשוני ההוא, היצירה הזו, מחווה גם לקולנוע-של-פעם וגם למוזיקה-של-פעם, נראית רעננה, משלהבת ומבשרת טובות; כשהיא חוזרת בסוף הסרט, היינו רוצים, ואנו מצפים, להיות מעורבים ברגשות הדמויות, כמעט מעורבים בהפקה בעצמנו. וכשזה לא קורה, את התרגשותנו והזדהותנו עם הנעשה על המסך כבר קשה לייצר לקראת הסוף, שאמור היה להיות מרגש מאוד, אבל הוא לא. המערכה האחרונה מתנהלת ללא הרגשת שיתוף מצד הצופה, ללא אכפתיות, ללא לב. וזה כל מה שחסר לה.

בהתחלה היה טוב

מה שבטוח הוא שעכשיו יותר אנשים מכירים את פאטס וולר, וזה דבר חיובי בהחלט. לצורך הדגמת פועלו של האיש, אפנה באופן אירוני לאתר יו-טיוב. אירוני, כי יו-טיוב הוא המלך הבלתי-מעורער של הסרטים הביתיים החובבניים במובן הרע של המילה, ומספיק להסתכל על העיצוב החדש-יחסית של העמוד הראשי של האתר כדי להבין עד כמה נפוצה תרבות העשייה הביתית (ורבים מהקליפים החדשים שהועלו לאתר הם גרסאות "משוודות" לכל מיני סרטים, בהשראת הסרט הנ"ל). כל אחד יכול ליצור סרט, אבל אם להיות מרושעת-מה, עדיף שלא כל אחד יוציא לפועל את היכולת הזו. ואין הרבה דברים מעצבנים יותר באינטרנט מאשר לחפש ביו-טיוב קליפ שאתם אוהבים ולמצוא רק המוני קאברים נסבלים עד מזעזעים לשיר האהוב. למזלנו, יש לנו את הפריבילגיה להתעלם מכל הסרטים הביתיים שאין לנו מושג למה שמישהו יחשוב שנרצה לראות אותם, ולשמוח רבות על המוני האוצרות שהועלו לאתר הזה.

אחת:

ושתיים:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, מוזיקה, נוסטלגיה, צרפתי, קולנוע, קליפ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s